טרף קל

אני משכיב אותו בעדינות על השולחן ומנסה לפסק לו את הכריכה מבלי לעשות לה עוד נזק. אחרי שהכריכה פתוחה לפני, אני לוקח את דבוקת העמודים הראשונה ומניח אותה בצד. עמודים 0 עד 114,בדבוקה אחת, ניתקו מהשידרה. אח"כ אני מוציא את הדפים הבודדים. 116, 118, 120. בדיוק באמצע הסיפור של סטארג'ן. כנראה בגלל שקראתי אותו הכי הרבה פעמים.

אני מתבונן בנזקי השנים. השידרה קרועה במקומות רבים, ומתפוררת. הדבק היבש חשוף. בכריכה מופיעים קרעים קטנים בשוליים, וקמטים בפינות. הוא נראה קצת לעוס. פינות הכריכה מקומטות או חסרות. בלאי של שנים ושימוש.

בתור ילד אף פעם לא הייתי מוצלח במיוחד עם דגמי מטוסים. תמיד הייתי מגושם מדי. תמיד הדבק היה מדביק לי את האצבעות לחלקים. תמיד החלקים הקטנים היא נדבקים אחד לשני במקומות הלא נכונים. תמיד הייתי מאבד את הסבלנות באמצע ולאורך השנים הצטברו כמה וכמה דגמי מטוסים חצי אפויים, שקיבלתי במתנה ולא השכלתי לסיים.

אני לוקח קיסם וטובל אותו בדבק. מורח פס דק על השידרה המתפוררת, ועל צידו של הדף התלוש, עמוד 120. לאט לאט אני מדביק אותו בחזרה למקום. מוודא שהוא לא חורג משולי הספר, שהוא מיושר כראוי. בודק בשנית ובשלישית שהוא ממוקם נכון. לוקח אוויר, מחכה כמה שניות, עובר לעמוד 118... ולעמוד 116.

זה הספר הראשון שאי פעם קניתי לבד, אי שם בשנות השמונים.

לא הספר הראשון שקראתי. לא הספר הראשון שבחרתי וקנו לי.
זה הספר הראשון שהלכתי לבד לחנות (סטימצקי בעיר מגורי), עם כסף בכיס,וקניתי לבד, אחרי שיטוט בחנות ונבירה במדפים. אני זוכר את המיקום שלו בחנות. בעיקר בגלל שמדע בדיוני תמיד זכה לזלזול כזה או אחר מצד סטימצקי. מעיין יריקה בעין הקוראים המתמידים ביותר שלהם. המדף היה מתחת לדלפק התשלום. אני זוכר שרכנתי שם דקות ארוכות ובכל פעם שלקוח רצה לשלם נאלצתי לזוז. היום במדף הזה יושבים משחקי מחשב ארכאיים.

אני מורח עוד שכבה של דבק על שידרת הכריכה, או מה שנשאר ממנה, ועל גב דבוקת העמודים, ומצמיד אותה למקומה. בהעדר מלחציים, אני נאלץ ללחוץ עליו בידי, עד שהדבק יתקשה קצת. מוודא לא להזיז את הדפים מהמקום. כך אני, מחבק בכפות ידי את הספר שלי. מבצע בו החיאה.

על הכריכה יש ציור כתום של אסטרונאוט על מאדים, עומד ליד סולם רכב החלל שלו, ואקדח (לייזר?) רתום למותניו. צמחיה משונה מתפתלת מולו. ממש כמו בסיפור הראשון שבספר. השידרה והגב לבנים (או לפחות היו פעם). כל קוראי המד"ב בעברית מכירים את הכריכות האלה של עם-עובד. כולנו מזהים אותם מהדלת. כולנו יודעים באופן תת הכרתי איפה בחנות לחפש את המדפים המופרדים האלה.
על הכריכה, מקדימה, על הציור, יש מדבקה לבנה ישנה. לא מהסוג החדש עם ברקוד ומספר קטלוגי וכל זה. סתם מדבקה פשוטה, מלבנית. על המדבקה כתוב "6 שקלים חדשים", ואני זוכר שבדיוק החליפו את המטבע כשקניתי אותו.

אחרי שהדפים מתייצבים אני עובר לטפל בכריכה. אני מתחיל בשידרה. מותח רצועה של סרט דביק רחב לאורכה, ומהדק לאט לאט. משתדל לא להשאיר בועות וכפלים. אח"כ אני מהדק את שולי נייר הדבק לכריכה, מקדימה ומאחורה. עכשיו האותיות השחורות על הכריכה מבריקות כמו פעם, מתחת לדבק. "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג, הוצאת עם-עובד. 1981.

קראתי אותו בערך עשר פעמים מכריכה לכריכה. 326 עמודים. חלק מהסיפורים קראתי יותר מעשרים פעם. את הסיפור של סטארג'ן קראתי בשקט יותר משלושים פעם. אם לא הרבה יותר. כשקניתי אותו לא ידעתי מה לבחור, ומבחר סיפורים קצרים נראה לי הגיוני. ממנו הכרתי את אסימוב וסימאק והיינלין וסטארג'ן וסילברברג ופאדג'ט... ועוד.

על השידרה, קצת מעל הלוגו של עם-עובד ישנה כוכבית. הכוכבית מסמנת, אני מניח, שמדובר בחלק ראשון מתוך שניים או יותר. מעולם לא ראיתי את החלק השני על המדפים. למעשה גם את החלק הראשון לא ראיתי בשום מקום אחר. ועדיין... אני זורק מבט אל הכריכות הלבנות האלה, בכל פעם שאני נמצא בחנות ספרים. אולי יופיעו להן פתאום שתי כוכביות, בין איזה סטניסלב לם או זילזני לפרנק הרברט.

אני לא משאיל אותו לאף אחד. לא נעים לי כשהוא רחוק.
בעיקר בגלל המצב שבו היה. מה יקרה אם הרוח תעיף את הדפים הבודדים? כשלעתים רחוקות אני נותן למישהו לקחת אותו... אני מזהיר וחוזר ומזהיר לשמור עליו טוב טוב. שלא יצטנן לי הילד.

אני ממשיך לעטוף את שולי הכריכה בסרט דביק. אוטם את הקרעים הקטנים. מהדק בעדינות ומחליק קמטים ובועות. כשאני מסיים אני מרים אותו ונותן בו מבט בוחן. הדפים יושבים במקום. הכריכה חזקה. כבר שנים שהוא לא נראה כל כך טוב. בא לי לקרוא אותו שוב.

לפני כמה ימים קניתי שמונה ספרים משומשים נוספים. הזמן הפנוי שיש לי לאחרונה (שעומד להסתיים בקרוב), איפשר לי לשבת ולחזק להם את הכריכות המתפרקות... ותוך כדי עבודה עליהם... נזכרתי בו.

כשאני בטוח שהדבק יבש לגמרי ושהדפים יושבים טוב במקומם... אני עושה משהו שלא עשו בספר הזה כבר שנים. הוא שוכב על השולחן. אני מניח עליו את כף יד ימין ובאגודל... אני מרים את כל הדפים ופורט עליהם במהירות, כמו מניפה, כמו ערבוב קלפים מהיר. הוא נוהם אלי בשימחה, והאסטרונאוט על הכריכה נראה מחייך.

הניתוח הצליח. החולה חי.
לפני השינה... עיינתי שוב בסיפור של סטארג'ן. נזהר לא לפתוח את התפרים החדשים.

פעם, כשעברתי דירה, בת דודתי באה לעזור. מבלי משים היא ניסתה להוציא מהרכב ארגז שהכיל חלק נכבד מהסיפריה שלי.
"תיזהרי, זה כבד" אני אומר לה, "זה מלא בספרים"
"בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה ספרים?" היא שואלת.

נו באמת, איך אפשר להתחיל לענות על שאלה כזו?