טרף קל

אתה חוזר הביתה ולא מספר לה על זה.

בעיקר, כי אתה פשוט לא חושב על זה. זה לא יושב לך בראש בכלל. זה לא קופץ לך לקצה הלשון. ובכלל, איך בכלל אפשר לספר על זה, כשבעצם לא קרה כלום. כלום כלום כלום.

אז אתה חוזר הביתה ואתם חוטפים משהו לאכול ואתה מספר לה שהיית אצל אחותך, ושדיברתם כמה שעות, ושיחקת עם הילדים, והתיעצת איתה על כל מיני נושאים שמטרידים אותך, אבל אתה לא מספר לה על זה. כי אין "זה" לספר עליו, כי לא קרה כלום.

כי בסה"כ מה היה שם?

יצאת מהרחוב של אחותך, והתכוונת לפנות ימינה לכיוון הכביש הראשי, והסתכלת שמאלה, והכל נראה בסדר, כמו בכל אלפי הפעמים האחרות שביצעת את הפניה הזו. סתם השתלבות רגילה בתנועה. הכל נראה פנוי ורק בגלל שמלא זמן לא נהגת ברכב עם גיר ידני, האוטו מנתר קדימה במקום לסוע, והמנוע כבה. ואז, תוך כדי זה שאתה מקלל ומניע מחדש, ממש באותו חלקיק השניה, אתה מסובב את הראש שמאלה שוב, ורואה את האוטובוס.

גדול וירוק ונוסע מהר.

נוסע הרבה יותר מהר ממה שמותר שם. ועוד לפני שאתה מבין מה קורה הוא חולף על פניך.

לא ראית אותו קודם, אבל עכשיו הוא שם, במרחק ובמהירות שהיו עושים ממך פיתה, אם רק היית נוהג יותר ברכב עם הילוכים.

ואתה מבין שאם לא היית מחליף רכב, היית עכשיו מרוח לו על הגריל. אתה מבין שהוא היה הורג אותך בשניה. אתה מבין את כל זה, אבל זה לא מתגבש לך למשפט במוח או תובנה בלב. זה פשוט לא נרשם. ובכל מקרה, זה לא קרה. אז אתה לא נבהל, ובלי לחשוב, באותה שניה חולפת, מניע את הרכב ומשחרר את הקלאץ' בזהירות גדולה יותר הפעם, שלא יכבה המנוע, ומשתלב בתנועה אחריו.

ובערב אתה לא מספר לה על זה.

כי זה בכלל לא קופץ לך לראש, ובכל זאת יש תחושה שיש משהו לספר, למרות שאתה לא ממש בטוח מה. אבל זה לא יושב לך על קצה הלשון או מדגדג לך בעורף. זה פשוט לא שם. אפילו בלילה לפני השינה זה לא מתגנב לך למחשבות, וזה לא חודר לך לחלומות. כי לא קרה כלום. אין שום סיפור פה.

ורק בבוקר, אחרי שהיא הולכת לעבודה, האוטובוס הזה חוזר לתודעה. כי אתה מכין סנדוויץ, והצבע הירוק של מכסה צנצנת המיונז נורא דומה לצבע הירוק שלו, ובלי לעצור לחשוב על זה, בין המריחה של המיונז, לנקניק, לביס הראשון, תוך כדי לעיסה משועממת של פרוסת לחם וכוס קפה, אתה מבין כמה שזה היה קרוב, וממשיך הלאה.