טרף קל

בשניה שזה קורה, המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא כמה טפשי נשמע הצליל שאני משמיע... כבר הספקתי לשכוח את זה... כמו נעירת חמור שנשם הליום.

המחשבה השנייה היא... למה על השטיח? למה לא עשיתי את השניים שלושה צעדים האלה ומקיא בשירותים כמו בן אדם.

אני ממשיך לחשוב על זה כשהמנה השנייה עולה למעלה. שוב נעירת החמור. עוד שתיים שלוש שניות... והמנה השלישית מצטרפת. הכל על השטיח.

אני מרגיש שזה נגמר. לפחות הבחילה עברה.

אני מרים את עצמי מהרכינה על השטיח ומתפשט. מרים את בקבוק המים שמחכה לי ליד המיטה ומגרגר. בולע. מגרגר שוב. בולע. נופל על המיטה. מסתכל על השעון. 24:30. מאבד את ההכרה.

חצי שעה לפני זה עוד היינו על איילון. ואמרתי לנהג לעצור קצת אחרי רוקח... קצת אחרי קק"ל... קצת אחרי גלילות. בכל פעם יוצא החוצה. נאחז בדלת המכונית, מנסה להכניס קצת אוויר. אמרו לי שאמרתי, שאם רק הייתי מצליח להפסיק לגהק הבחילה היתה עוברת לי. אז אמרו. לך תאמין להם. אני לא זוכר כלום. לא הצלחתי להפסיק לגהק... לא עברה לי הבחילה. אני לא זוכר שטיפסתי במדרגות. אני זוכר את הנחמה של השטיח כששכבתי עליו. מוזר שלא נרדמתי שם.

חצי שעה קודם עוד הייתי שם. רקדתי קצת, בקושי. אלוהים רק יודע מה עשיתי ומה אמרתי. סביר להניח שזו שדיברתי איתה בתחילת הערב לא ממש תרצה לראות אותי שוב. אני מניח. אמרו לי שלמרות הכל עוד דיברתי לעניין עד הסוף... רק שהגוף שלי לא שיתף פעולה. אני זוכר שאכלתי דים-סאם. אני זוכר שראיתי את התרד אח"כ על השטיח.

חצי שעה לפני זה בין כוס הוויסקי השישית לשביעית מישהו אמר שיש ערמה של גראס בשירותים. זו היתה מין מלתחה כזו שחברים של החתן אירגנו בה פינת עישון. מישהו שאני לא מכיר ישב שם והוריד ראש. הוא פיטם לי את הבאנג, נתן לי את מצית שלו ואת המפתחות לחדר, וביקש שאחזיר לו אותם כשאסיים ושאנעל את הדלת כשאצא. שני ראשים... ויאללה חזרה החוצה לרקוד... למלא שוב את כוס הוויסקי. אני זוכר שרקדתי עם ההיא שדיברתי איתה, שמצאה חן בעיני, שבטח לא תרצה לשמוע ממני יותר. אני זוכר שהיא חייכה אלי הרבה בהתחלה והיתה לי תחושה שמצאתי חן בעיניה (לא שזו חוכמה גדולה... זה מה שאני חושב על רוב הנשים שאני פוגש... איך אפשר אחרת?)

עוד הייתי שיכור כשהתעוררתי בבוקר שאחרי.

כל הגוף כאב לי (כואב לי).

גררתי את עצמי למקלחת רק כדי לראות את הפנים שלי בראי ולגלות שישנתי כל הלילה עם קיא יבש על הסנטר. התקלחתי במים פושרים. בסוף עברתי לקרים לגמרי. לא עשה לי טוב.

אח"כ דידיתי לסלון והכנתי קפה. גם זה לא עשה לי טוב. החלב לא ישב טוב בקיבה. הראש לא יושב טוב על הגוף. הגוף לא יושב טוב על הספה. הזמן לא זז טוב במרחב. הטלוויזיה חזקה מדי... ואז חלשה מדי. השתיה חמה מדי או קרה מדי. אני מנסה לאכול איזו עוגייה יבשה... ובא לי להקיא אותה ברגע שהיא נכנסת לי לפה.

אני נצמד לבקבוק מים ומתחיל להכניס נוזלים. חצי ליטר. ליטר. ליטר וחצי. בקבוק נוסף. לאט יותר עכשיו.

לקראת הצהריים אני כבר מסוגל להכניס איזה סנדוויץ' לפה.

אני עדיין לא מסוגל לזוז.

יש עכשיו מין כתם רטוב כזה על השטיח, מסבון ומים, לא רואים אותו, אבל אני מרגיש את הלחות כשאני דורך עליו בכל פעם שאני נכנס לחדר. כאילו כדי להזכיר לי את הנזק שעשיתי לעצמי שוב.

בערב אני מזיז את הבגדים שהשלכתי על הרצפה ומגלה שהלכתי הביתה עם המצית והמתפחות לחדר עם הגראס. אני נקרע מצחוק. אני מחטט בכיסים ומגלה שלקחתי איתי הביתה מעטפה עם קצת מהחומר, ונקרע מצחוק שוב.

אני נשבע לעצמי בפעם האלף שאני לא שותה יותר... ומגחך לעצמי.

בערב כשמציעים לי להצטרף לאיזה בירה קצרה אני משנס מותניים ולא מסרב.

אחרי הכל... אי אפשר להתחמק מאלכוהול לנצח. אני מגלגל ג'וינט קטן לפני היציאה ומעשן בערך חצי... בשביל להרגיע את המערכות.

המלצרית מספרת לי שיש מבצע על חצי גינס וצ'ייסר ג'יימסון.

אני תוהה אם לדשדש במים העמוקים... או לקפוץ עם הראש קודם לבריכה של הקטנים. לא ברור מה עדיף. אני מוותר על הוויסקי להיום ונשאר עם בירה. אחרי הכל... יש לי עדיין חצי בקבוק ג'יימסון בתוך הגוף שעושה בי שמות.

גם הבירה לא יושבת לי טוב בגוף. אחרי שעה אנחנו מסתלקים משם. אני לא מפסיק לפהק.

אני חוזר הביתה, מתקלח והולך לישון.

בבוקר הטלפון מעיר אותי. שמונה ושלושים.

אני מסתכל על הצג ומזהה את המספר. לעזאזל.

"הלו"

קול נשי בצד השני, לשם שינוי, בלי מבטא רוסי, "שלום אפשר לדבר עם [השם המלא שמור במערכת]"

"מדבר"

"א', מפקד היחידה רוצה לדבר איתך, אני מעבירה" אהה, עכשיו א' הוא המפקד, אני מהרהר. נו... שוין.

....טווו....טוווו....

"הלו", אני אומר.

"אההה גבר"

"מה, זבל"

"הכל בסדר יא חרא"

"סבבה יא מכוער"... עוד משפט אחד כזה ואני מתחיל לקלל את אמא שלו.

"מה אתה ישן בשעות כאלה?"

"מה אתה רוצה יא בן זונה?"... הזהרתי אותו.

"אתה יכול לבוא ביום שלישי?"

"מה יש?"

"רגיל."

"כמה זמן?"

"יומיים."

"טוב נו. תן לישון. ותארגן אישור כניסה לרכב שלי, אם לא... אני מסתובב ונוסע חזרה"

"אל תאיים עלי. תביא איתך גם את [השם המלא שמור במערכת]"

"עזוב אותו, הוא לא במצב לזה,יש לו בלאגנים"

"מה קרה?"

"אח שלו ניסה להתאבד ביום חמישי. לך תמצא פרייאר אחר, מהילדים"

"טוב גבר, יום שלישי, יאללה ביי"

ככה זה. חלק מקבלים מכתבים חודשיים מראש עם זימון ל 28 בהתישבות החלוצית עין-פי-טבעת. אני מקבל שיחת טלפון בבוקר, יום-יומיים לפני, ליומיים בלב [שם העיר שמור במערכת].

אני חוזר לנמנם עוד קצת ומחליט לשמור לי את הגראס שהבאתי איתי מהאירוע... למילואים.

זה יהפוך הכל ליותר מעניין.

אולי בסוף השבוע יהיה פוסט חוויות מהמילואים. כמוסת הזמן שלא משתנה. המקום שבו הזמן עומד במקום.

אולי זה מה שאני צריך.