היה לי חבר בתיכון ובצבא, שהגיוס לצה"ל היה אחד הרגעים השמחים ביותר שקרו לו בחיים. האיש, עולה חדש ממדינה דרום אמריקאית מעורפלת, בעל שורשים יהודיים מעורפלים עוד יותר, קיבל ממשרד הפנים תעודת זהות כתומה (כן כן, של ערבים), עד שיוכיח את יהדותו לעומק ולרוחב. לילד בגילאים 16 – 18, זו מכה. הוא היה מסמיק מבושה בכל פעם ששומרים במועדון ביקשו לראות תעודת זהות, ולא פעם גם מנעו ממנו כניסה בגלל התעודה ההיא. בכל מקרה הגיוס ותעודת החוגר פתרו אותו מכל המבוכה של הכתום הזה. וכך לראשונה, בגיל 18, אחרי שנתיים ומשהו בארץ, הוא היה שווה לכולם, לפחות ברמת אמצעי הזהוי.
עכשיו מסתבר שזה לא מספיק.
החל מהחודש, צה"ל עושה הבחנה ברורה לא רק בין מי שמשרת לבין מי שלא, אלא בין "איכות" השירות של חיילים, כאילו קיימים חיילים סוג א' וחיילים סוג ב' וג', וכל זאת, באצטלה של "מלחמה במשתמטים".
כן כן, החל מהחודש צה"ל מתחיל לדרג את חייליו לפי מדד "בשר תותחים".
עכשיו בואו ואספר לכם קצת על השירות הצבאי שלי:
גוייסתי לצה"ל באוגוסט 1993. הפרופיל שלי הוא 97. מעולם לא ניסיתי להוריד אותו או להשתחרר מחובת השירות (להוציא נסיונות לביטול צווי מילואים). שירתתי כחייל בספינת טילים של חיל הים למשך כשנה, והשתתפתי במסגרת זו במספר פעילויות מבצעיות. בסוף שנת 1994 יצאתי לקורס קצינים בבה"ד 1, ומשם, אחרי השלמה חיילית, חזרתי לשירות כקצין בתפקיד "תומך לחימה" בבסיס חיפה של חיל הים. שם שירתתי עד שחרורי מצה"ל בחודש מאי, 1998. השתחררתי בדרגת סגן.
בסה"כ שירתתי בשירות סדיר כמעט חמש שנים. אני לא מוצא בכל זה סיבה כלשהי לגאווה או לבושה. אני לא נבוך כשחברים צוחקים על השירות הצבאי הארוך שלי ועל הזמן שבוזבז, ואני גם לא חושב שמגיעות לי זכויות יתר על כך.
ובכל זאת, על פי מדד בשר התותחים, אם הייתי מוותר על קצונה ונשאר שלוש שנים בסטי"ל (שירות קרבי בהגדרתו), זה היה "שווה" יותר, בעיני צה"ל, מאשר חמש השנים שנתתי בפועל. אחלה דרך לתת מוטיבציה לצאת לקצונה או לשרת בכלל. וזו רק דוגמה אחת קטנה לבעיות הטכניות שבמדרג בשר התותחים.
במסגרת מכבסת המילים בה אנו חיים, יש לי בעייה גדולה עם המילה "משתמטים".
כבר דובר על זה רבות, אבל אני רוצה לומר את זה פעם אחת ולתמיד – אין במדינת ישראל משתמטים משירות צבאי.
קראתם נכון, אין משתמטים!
אז אם אין משתמטים, מה יש?
ובכן, אני שמח ששאלתם. יש אנשים שקיבלו פטור משירות צבאי.
במדינה יש קבוצות של אנשים שפטורות משירות צבאי עקב הנחיות מדיניות (דתיים, ערבים וכו'), וקבוצות שהצבא בחר לפטור משירות ממניעים אחרים (בעיות רפואיות, תיקים פלילייים, העדר השכלה בסיסית וכו'). מנגנון הסינון של צה"ל לוקה בחסר ומאפשר למגוון רחב של אנשים לחמוק לו מבין האצבעות. דוגמאות?
לא חסר:
- צה"ל לא מגייס נשים המצהירות כי הן דתיות, ובוחר (כן בוחר) שלא לבדוק את מידת "דתיותה" של כל דתיה מוכרזת. עיינו ערך מאיה בוסיקלה.
- צה"ל בוחר שלא לגייס נשים נשואות, מבלי לבדוק אם מדובר בנישואין אמיתיים או אד-הוק. עיינו ערך בר רפאלי.
- צה"ל בוחר לשחרר חיילים עם בעיות רפואיות (כגון אפילפסיה) או פסיכיאטריות, במקום לבדוק כל מקרה לעומק, ולנסות למצוא לחולה תפקיד במערך הצבאי. כלומר לוותר במקום להתמודד. לדחות במקום לחבק.
עכשיו ברור לי שזו השקפה נאיבית משהו.
ברור לי שלא כל אדם המקבל פטור זכאי באמת לפטור. למעשה אני מכיר כמה כאלו, שזייפו בעיות כאלו או אחרות בשביל להשתחרר או להוריד פרופיל. ובכל זאת, אין לקרוא להם משתמטים. הם שקולים לילדים שעובדים על אנשים בטלפון. מתקשרים לצה"ל ומבקשים ממנו לבדוק אם יש מים בברז. וצה"ל, כמו טמבל, קם ובודק. עבדו עליו. מסכן צה"ל. כל הזמן עובדים עליו.
אז במקום לטפל בבעיות הבסיסיות, כגון ירידה במוטביציה לשרת או הצמיחה בכמות האנשים שמצליחה לעבוד על צה"ל. צה"ל בוחר להשמיץ את אלו שכן משרתים. במקום להפוך את הצבא למקום שאליו כל אחד שואף להגיע, ממניעים אישיים ולא ממניעים מעורפלים כמו "כי צריך", צה"ל אומר – אנחנו רוצים שינסו לעבוד עלינו פחות.
ואיך צה"ל הגדול עושה את זה?
ע"י יצירת פילוג. ע"י יצירת מציאות של איפה ואיפה. ע"י האדרתם של הקרביים והשמצתם של אלו שמסיבות כאלו או אחרות אינם קרביים. ואני אומר, אם כבר לבדל אז למה רק בשחרור?
למה לא לאורך כל השירות הצבאי?
למה שלא פשוט נסמן אותם, את החיילים, בצורה אחרת?
נגיד טלאי צבעוני בצורת מגן-דוד, על המדים.
אולי טלאי כחול-לבן ללוחמים, טלאי חום לתומכי הלחימה וטלאי ורוד לאלו ש"סתם משרתים" שירות מלא יעשו את העבודה טוב יותר. בטח יותר טוב מתעודת שחרור צבעונית.
אני בטוח שבצבא קשה להם עם זה שאין באפשרותם לסמן בטלאי צהוב את כל השאר, המשתמטים. לצערם של קברניטי הצבא, ה"משתמטים" פשוט לא תחת חסותם יותר, ואי אפשר להתעמר בהם.
מיד אחרי אותן חמש שנים בצבא, ארזתי תרמיל וטסתי לניו-זילנד. שם, בקולנוע ראיתי בפעם הראשונה בחיי פרסומת לצבא. כן כן, כמו שחברות הסלולר קוראות לאזרחים להצטרף "למשפחות" שלהם, ככה הצבא הניו-זילנדי קורא לאנשים להצטרף. באותו טיול, כמה שבועות אח"כ, סיפר לי בחור מקומי שהבן שלו התקבל לצבא, וזה מקור לא קטן לגאווה. לא כי יש באמת צורך בצבא ניו-זילנדי, אלא כי מאוד קשה להתקבל לצבא. בערך כמו להתקבל ללימודי רפואה בארץ. בניו-זילנד, אם התקבלת לצבא, אתה כנראה מהטובים ביותר.
צה"ל שלנו מקבל את כולם, חוץ מאת אלו שהוא דוחה, כמובן. צה"ל שלנו, מאוד בדומה למשטרה, במקום להפוך את עצמו למקום עבודה אטרקטיבי, מקום ששואפים להגיע אליו, לא כי זה "חשוב" אלא כי יש לו מה להציע באמת למתגייס (ולמשתחרר), החליט להיות השטינקר של הגן. לעמוד בדמעות ואף נוזל מול אלו שעבדו עליו, להצביע עליהם לגננת, הציבור הישראלי, ולומר – "אלו עבדו עלי, תענישי אותם. תני להם תעודת משתחרר שלא בכבוד".
ואני אומר:
פויה צה"ל.
לא יפה להשטנקר.
אתה לא יודע שככה הילדים האחרים רק יעשו עליך חרם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרף קל