טרף קל

אחרי שנגמרה המלחמה הלכנו בחושך לכיוון הרכב שלי.

"יום אחד זה בהחלט מינון טוב" הוא אומר לי

"כן..." אני נאנח, "חמש שנים זה קצת יותר מדי".

הוא צוחק. "כן, חמש שנים זה יותר מדי".

"במיוחד השנה האחרונה" אני אומר.

הוא כבר ירד מהמדים אבל עדיין מריחים עליו את עשן הסולר השרוף, אפילו עם כל הרוח הזאת מהים. אני מנסה להריח את עצמי ונראה לי שאני בסדר. אני בדרך למשהו שחיכיתי לו כל היום... ולא רוצה להסריח. אני מוציא את החולצה מהמכנסיים ופותח את הכפתורים.

שתים-עשרה שעות אחורה.

שמונה בבוקר. כבר שעתיים שאני ער. אחרי מקלחת ומדים ושעה נהיגה.

עשיתי את הדרך הזו כל כך הרבה פעמים, עד שאני חושב שאם יום אחד ארדם על ההגה... אני אתעורר בבסיס. גם זו צורה של גהנום.

שמונה בבוקר. תחילת פעולות איבה. זה נשמע כל כך נחמד. ספאנק מי מוחמד.

"איפה אפשר למצוא פה כוס קפה?" אני שואל את הפקידה.

"כמה סוכר?" היא שואלת.

אני מסתכל מאחורי לבדוק אם לא עומד שם הרמטכ"ל.

"כמה סוכר?" היא שואלת שוב.

"אחד" אני משיב בתדהמה. אולי משתנים דברים פה בכל זאת. הפקידה בתקופתי היתה מגלחת לי את הראש בלילה אם רק הייתי מזכיר קפה במהלך היום (לא שהיא אי פעם נשארה בלילה).

חמש דקות אח"כ היא חוזרת עם קפה שחור בכוס פלסטיק.

קפה שחור. שכחתי איפה אני נמצא.

הייתי צריך לבקש תה.

בינתיים בחוץ נופלים טילים ואנשים מתרוצצים עם מסכות אב"כ. אני לוקח לגימות קטנות מהקפה שלי ומסתכל על הים.

"תפעיל את האזעקה בבקשה" אחד מהסדירים אומר לי.

אני לא טורח לסובב את הראש ומרים את יד שמאל, מגשש לאורך הקיר שליד החלון. מוצא את הלוח, ממשש את הכפתורים. כפתור אחד. כפתור שני. כפתור שלישי מימין. לוחץ.

כשאני לוקח עוד לגימה איטית מהקפה, ברקע כל הבסיס מתמלא ביבבה עולה ויורדת. הים די רגוע היום אני חושב לעצמי. יש בריזה נעימה.

אחרי כמה שניות אני מרגיש לחץ באוזניים ומבין שניפחו את המבנה האטום. בטח נפל טיל כימי.

"כנס, כנס" קורא לי המפקד החדש, "מה אתה עומד שם כמו איזה מילואימניק".

אני נכנס אליו למשרד, שלתקופות היה המשרד שלי. הוא נכנס לתפקיד לא מזמן. המפקד הקודם השאיר את כל הברכות והקישוטים שלו על הקירות. יש שם תמונות מימי מחלקה שקדמו גם לתקופתי.

"בעשר יפול עלינו טיל" הוא אומר לי, "ונעבור למוקד החלופי. אני רוצה שתשמור על ע', שינהל את המעבר ואת המוקד. הוא חדש."

"בסדר" אני אומר, "איך אתה יודע על הטיל?"

הוא מסובב את הקלסר שלו ויש שם את פריסת כל הארועים בתרגיל.

"איך השגת את זה?"

"מה זאת אומרת?, נתנו לכולם, שנתכונן. זה לא היה ככה תמיד?"

"לא, פעם התרגילים היו נמשכים יותר זמן, והיו מפתיעים אותנו עם הארועים"

בעשר נכנס מישהו ונותן לי מעטפה חומה. אם לא הייתי כבר במילואים הייתי משוכנע שקיבלתי צו.

"נפל טיל על המבנה", כתוב בפתק שבפנים, "יש לעבור למוקד חלופי".

אני נותן את הפתק לע', "צא לדרך" אני אומר לו.

כשאנחנו יוצאים החוצה מישהו טורח לפוצץ לידנו כמה רימוני עשן וגז מדמיע.

לעזאזל. החרא הזה נספג לי בבגדים.

אני שם מסכת אב"כ ורץ לאוטו.

בדרך אני זורק עוד מבט אחרון אל הים, ומקווה שכאצא עוד יהיה אור.

שום דבר לא משתנה כאן.

כרגיל, בשעה שתים עשרה פעולות האיבה עוצרות לארוחת צהריים. גם מוחמד צריך לאכול.

אני תוהה אם להכנס לחדר האוכל ומחליט נגד.

האוכל בסדר. חמש שנים אכלתי ממנו. אבל... אין לי כוח לראות את כולם.

זו יחידה מקצועית, מלאה באנשי קבע וותיקים שלא זזים לשום מקום... ובכלל... זה חיל קטן... גם אם זזת... לא זזת רחוק.

להכנס לחדר אוכל כמילואימניק זה כמו להגיע לפגישת מחזור בתיכון.

עניין של מצב רוח.

כבר ניהלתי את שיחת ה "מה אתה עושה עם עצמך?" בערך עשרים פעם עד הצהריים... ואין לי כוונה לנהל אותה שוב.

במקום זה אני הולך לשק"מ וקונה בורקס וקולה.

אני סוקר את הספסלים בחוץ ובוחר אחד עם מישהו שאני מכיר ומישהי שהחלפתי איתה כמה מילים קודם. אנחנו מדברים קצת על איך היה פה פעם לעומת עכשיו וכו' עד שמגיעות עוד כמה חברות שלה... ואני עובר להקשבה.

כשהייתי בקבע, לפני כמה שנים, להכניס מישהי בת 19 למיטה נראה לי לגיטימי לגמרי.

באופן מפתיע, על סף גיל שלושים... זה עדיין נראה לי לגיטימי.

אני מתחיל לדבר עם אחת הילדות.

בלונדינית קטנה ומתולתלת. חמודה. עוד לא בת 19 (זה עדיין לגיטימי?). שמונה חודשים בצבא.

אנחנו מדברים על דברים שקרו פה פעם, סיפורים שסיפרו לה (אחד מהם עלי! אלוהים אדירים... הפכתי להיות מיני-מיתוס... הסיפור תפח קצת מעבר למה שקרה במציאות אבל לא נורא, אני לא מפריך את האגדה).

באחת אני חוזר לתפקיד וגם היא. לא רחוק ממני, מעבר למסדרון.

אני רואה אותה מתהלכת לה מצד לצד.

לקראת שלוש מודיעים על התרחשות מסויימת, שידענו שהולכת להתרחש (כי יש לנו טבלה).

ע' מתחיל לאבד שליטה ואני נכנס לעבודה קצת.

אני אומר לו בדיוק מה לעשות. מסמן לו על הדף למי להתקשר ולמה לשים לב. אני בועט לסמב"צית בכיסא, כי היא לא עונה לקשר.

אחד מהאנשים שצריך לקבל הודעה על האירוע תקוע במקום אחר. אי אפשר לתפוס אותו בתקשורת מאובטחת ואי אפשר לומר את מילות הקוד בטלפון רגיל... זה סודי ביותר.

"תעביר את ההודעה למ" אני אומר לא', הנגד הבכיר שלי.

זה טריק שלמדתי לפני עשר שנים בערך.

הנגדים מצאו דרך מקורית להעביר הודעות סודיות בינם לבין עצמם בתקשורת לא מאובטחת. אני לא מתערב כי זה מצחיק אותי כל פעם מחדש.

א' לא מהסס לרגע, הוא מרים את הטלפון, לוקח קו אזרחי ומחייג למ' ישר לנייד (פעם זה היה לביפר).

"מ'?" אני שומע את השיחה,  "זה א' הפעילו [מילת הקוד], קיבלת? יופי, ביי"

עכשיו, איפה ה catch בזה אתם שואלים.

ובכן... את מילת הקוד הוא אמר במרוקאית!!!!!!!!!

אם מישהו, אשכנזי שכמוני, מאזין מהצד... אין לו שמץ של מושג מה עבר עכשיו בטלפון.

כן כן... מידע סודי ביותר עובר במרוקאית בקווי הטלפון הלא מאובטחים!!!

בארבע כבר סיימנו עם ההתרחשות ואני מחזיר את המושכות לע'. לא לפני שאני בועט לסמב"צית שוב בכיסא.

"תעני לקשר"

אני מתישב על הרצפה במסדרון ומוציא מהכיס ספר של פיליפ ק. דיק. סיפורים קצרים.

אם יש משהו טוב במדי ב' זה שספרים נכנסים לכיסים הגדולים.

אני קורא חצי עמוד כשמגיעה הבלונדינית הקטנה.

"רוצה משהו לאכול?" היא שואלת

אני מחליט לא לראות בזה רמיזה מינית ומהנהן.

יש לה מפתחות למטבחון, ולמנעול של המקרר.

אני לוקח יוגורט משמש אבל אין כפיות אז אני מוצץ אותו מהקופסה.

היא אוכלת דני ווניל עם כפית חד פעמית ואני משתדל לא לראות את ליקוקי הכפית שלה כתנועות מגונות.

אנחנו ממשיכים לדבר קצת והיא שואלת אותי אם אני רוצה לצאת איתה החוצה. מייד עולה לי סקס בראש... אבל ברור לי שזה לא זה.

אנחנו מתיישבים שוב על אותו ספסל ליד השק"מ.

היא שואלת אותי על להיות קצין. היא עשתה מבדקים, ומתלבטת אם לצאת לקורס. אני מחליט לשחק את התפקיד עד הסוף וממליץ לה ללכת על זה.

אנחנו ממשיכים לדבר על ההסטוריה בבסיס והיא מעלה עוד אירוע שאני מככב בו. במקרה זה... סיפור פחות נעים על חייל שנהרג.

אני מחליט לתרגל עליה את דמות החייל שבע הסבל, אך בעל הלב הרגיש. מין מקבילה גברית לזונה עם לב זהב.

אני מתאר לה בקול מיוסר וצבעים חיים את האירוע. האמת שלא קל לי לדבר על זה... אבל זה לא אירוע משנה חיים כמו שאני מתאר אותו (לפחות לא לחיים שלי).

היא מזועזת ומלאת אמפתיה.

בדרך חזרה אני תוהה אם לקחת ממנה מספר טלפון... ומחליט נגד.

אין לי כוח לשחק איתה משחקים ולהתחיל לסוע לצפון וחזרה בשביל סקס. מיותר.

אולי בכל זאת אני זונה עם לב זהב.

בסביבות שש אנחנו מקפלים את המוקד וחוזרים חזרה.

אני שותה עוד כוס קפה מול הים. ומחכה לסיכומים. רושם את ההערות שלי על נייר.

מעשן עוד סיגריה.

הפקידות בוכות כבר משעה שלוש, על זה שמשאירים אותן עד מאוחר בבסיס. לפעמים בא לי לזרוק אותן מהחלון, יש מכולת אשפה למטה שתבלום להן את הנפילה, אם הדלתות פתוחות.

"מה עם עוד איזה כוס קפה?" אני שואל את ההיא מהבוקר

"עזוב אותי בשקט" היא אומרת.

נו... בכל זאת דברים לא משתנים.

אחרי עוד שעה בערך מכריזים על "גמר פעולות איבה".

עוד מלחמה באה אל קיצה.

ניצחנו שוב.

וזה פחות מ 12 שעות.

בתקופתי זה היה לוקח לפחות ארבעה ימים.

מילואים, במינון הנכון, זה דבר נחמד.

הפרספקטיבה שאני מקבל היא מדהימה.

זה לא משנה אם הלכתי קדימה או אחורה בחיים... לפחות אני יודע שלא נשארתי במקום.

בסביבות השעה שמונה אנחנו הולכים לאוטו, כבר חשוך, אבל הריח החם של האוויר מזכיר לי שהים קרוב. אני נכנס לאוטו ונוסע להשתחרר. לקבל את הפתק הצהוב הקטן. יום אחד במקום יומיים. קיצרו.

אח"כ התחיל החלק הטוב באמת של היום.

מהצהריים חיכיתי לזה.

זה דיגדג לי בקצות האצבעות והרעיד לי את הקול כשדיברתי.

זה ישב לי על העורף והעמיד לי את השערות.

זה חימם לי את הבטן עם התרגשות חמימה.

זה היה מוזר.

אבל זה... זה כבר סיפור אחר... וזה לא מה שאתם חושבים.

כמה שעות אח"כ, באיזור אחת עשרה וחצי בלילה, על כביש החוף לכיוון דרום, בדרך הביתה.

אחרי קצת בירה וקפה. אחרי שיחה וג'וינט אחד קטן. אחרי הליכה קצרה בבריזה... איפשהו באיזור חדרה... אני שם לב שאני עדיין מחייך.

קסם.