טרף קל

נפצח בגילוי נאות:       

בקיץ האחרון ערכה הפקת התוכנית "ארץ נהדרת" סוג של תחרות פתוחה לבחירת מועמדים לתפקיד כותב לתוכנית. באמת. כותבים נדרשו להעלות מערכונים כתובים, לאתר התוכנית. אז ניסיתי. למה לא?

ערב שישי אחד, אחרי צפיה ב"כוכב נולד" קפץ לי לראש רעיון למערכון. כתבתי, שיפצתי, שלחתי ולא התקבלתי.

לא נורא. קורה. קרה. נגמר.

לאורך השנים "ארץ נהדרת" היתה תוכנית די משעשעת, ברמה הולכת ופוחתת. המקוריות של העונות הראשונות הלכה ודעכה, מחזור החומרים הלך וצמח ובאופן כללי, מה שהיה פעם מצחיק, הפך עם הזמן להיות מאוס. מעבר לכך, הטענה העיקרית שלי כלפי "ארץ נהדרת" תמיד היתה כי הסאטירה שם אינה חריפה מספיק, אם קיימת בכלל. תמיד היתה לי התחושה שהתוכנית מתחמקת מטיפול בנושאים החשובים, לטובת ההצחקות הזולות (עיינו ערך מערכוני "חיזקי" מדריך הטיולים, וכל סידרת מערכוני ה-"פילוסים" ועוד).

בדיוק בגלל כל זה, אני בקונפליקט בנוגע לעונה הנוכחית. על פניו, נראה כי בעונה הנוכחית נוצר מצב הפוך. מצד אחד, לפרקים, מגיחה החוצה סאטירה מובהקת יותר, וביקורת חברתית נוקבת יותר, לצד ההצחקות הזולות. מצד שני – התוכנית פשוט לא מצחיקה.

להלן מובאות מאותו מערכון שכתבתי אז, שלא תראו לעולם:

[איש נכנס לפיצוציה. קוראים לו מאיר והוא קבצן. מאיר לובש בגדים מלוכלכים, מכנסיים שבקושי מחזיקים לו על קו המותניים. יש לו זיפים. הוא ספק שיכור, ספק מטורף. הוא מוזנח ומסריח. מאיר מחזיק ביד כמה מטבעות. ומשקשק בעוד מטבעות שבכיסו. הוא ניגש למוכר שעומד מאחורי הדלפק, ליד הקופה. בחנות יש עוד לקוח שמסתכל על הסיטואציה המתפתחת מהצד בחצי עין.]

***

(הערה – המערכון נכתב לאחר מותו של מאיר האמיתי, למי שהכיר, ואינו לועג לו. סצינת הפיצוציה התרחשה במציאות בפיצוציה ברחוב יהודה הלוי, פעמים רבות. כל השאר לא.)

***

מאיר הקבצן [בקול צרוד וחרוך מסיגריות]:

תעזור לי. אני מסכן. [ומשמיע שקשוק מטבעות].

מוכר [בחוסר סבלנות]:

אלף פעם אמרתי לך לא להכנס לפה יותר, נכון?

מאיר:

למה אתה רע? למה אתה רע? אני מסכן. תעזור לי. [משקשק שוב במטבעות]

מוכר [מביט בלקוח הנוסף שמביט חזרה. המוכר נבוך, מוציא כמה שקלים ונותן למאיר]:

הנה, קח ולך.

מאיר:

תהיה בריא. אתה איש טוב. תהיה בריא. אולי סיגריה?

מוכר [שוב מביט בלקוח הנוסף שמביט בו בחזרה, מוציא מהכיס קופסת סיגריות ונותן למאיר סיגריה]: תהיה בריא, מאיר.

מאיר [צועק]:

תהיה בריא, תהיה בריא.

[לפתע נדלקים אורות חזקים ונשמעת מוזיקה דרמטית. ברקע נשמעות מחיאות כפיים סוערות של קהל. מאיר, המוכר והלקוח קופאים במקום. המצלמה מתרחקת ואנחנו מגלים שאנחנו בעצם לא בפיצוציה, אלא על במת התוכנית "קבצן נולד".

על רקע לוגו התוכנית "קבצן נולד 5", נכנס צביקה הדר, כולו חיוכים. מיקרופון ביד. הוא ניגש למאיר לרגע מחבק אותו ביד השניה, אבל נרתע מהריח ומתרחק. המוכר והלקוח יוצאים מהדמות. רק מאיר הקבצן נשאר כמו שהוא – קצבן מנותק מהמציאות.]

***

הפסקה לרגע.

מה שמוזר לי באמת בעונה הנוכחית של "ארץ נהדרת" היא העובדה שאני כמעט ולא רואה ביקורת על התוכנית. אולי לא חיפשתי מספיק. בעיקר, אני נתקל בכל מקום בדיווחים על שבירת שיאי רייטינג, בלי התיחסות לתוכן. האם המספרים הם כל מה שחשוב?

אנשים רבים, כולל אני, שצופים בקביעות בתוכנית, מצפים לאיזושהי מנת צחוק ונחמה. מצפים לאיזו שהיא רמיזה שאנחנו לא לבד בתוך כל הסחי הזה שמאיים למלא לנו את הנחיריים. שיש עוד אנשים, שרואים את הבעיות מסביב ורוצים לספר לכולם ולשנות. במקום כל זה, "ארץ נהדרת" העונה, מספקת לנו קלישאות ממוחזרות, בדיחות על חלשים, סטריאוטיפים והתחמקויות.

כשזה קורה מחד, וכשאני לא נתקל בביקורת מאידך, תחושה מדאיגה מטפסת לי במעלה הגרון.

***

ובחזרה למערכון הגנוז שלי:

צביקה הדר:

איזו הופעה אדירה. תודה לזינגרמן וביטון על הליווי המדוייק [המוכר והלקוח משתחווים לקהל המתלהב ויוצאים], כפיים למאיר על הביצוע המדהים הזה של קלאסיקת קבצנות. בואו ונראה מה יש לשופטים שלנו לומר על כל זה, לטס-גו צדי צרפתי.

[המצלמה עוברת לשולחן השופטים. ליד השולחן יושבים, מימין לשמאל:

צדי צרפתי בחולצת פלאנל כחולה ומשקפיים.

צביקה פיק, בחליפה עשוייה מנוצות, נצנצים ודולרים.

מרגלית צנעני בגלימת שופט ופטיש שופטים ביד.

גל אוחובסקי בטי-שירט עשוי מדגל הגאווה.

המצלמה מתמקדת בצדי צרפתי.]

צדי צרפתי:

תשמע צביקה אני לא יודע. אני באמת בקונפליקט. מחד, מאיר תמיד מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש [קהל מתלהב], מאידך אני מקבל תחושה שיש כאן משהו שכבר ראינו ממנו בעבר [קהל צועק בוז]. אני מתחיל להרגיש שהוא חוזר על עצמו. בסה"כ הופעה טובה לשלב הזה, אבל בשלבים הבאים אני מצפה לראות ממנו הרבה יותר.

מאיר:

למה אתה רע? אני מסכן!

צביקה הדר [צוחק צחוק מזוייף, שם יד על מאיר ושוב מסיר אותה מהר, בגועל]:

אי אפשר לעצור אותו כשהוא בשוונג. צדי חושב שמאיר חוזר על עצמו, מה איתך מרג'לוליה?

מרגול:

[בהתלהבות, עם ידיים באוויר] מאיר קבצן ס-פ-ר-ו-ת-י [קהל מתלהב, למרות חוסר הבהירות של המחמאה. מרגול דופקת על השולחן בפטיש וצועקת]. שקט.

מאיר: [צועק]

תהיי בריאה. תהיי בריאה.

מרגול:

חד משמעית, מאיר קבצן פ-ס-י-כ-ו-ס-ו-מ-ט-י [שוב קהל מתלהב].

צביקה הדר [לועג למילים שהוא לא מבין]:

פסיכוסומטי-פסיכוסומטי, כמו אוטו אוטומטי. [קהל נקרע מצחוק. פונה לצביקה פיק] ערב טוב הרשל'ה, מה אתה אומר?

צביקה פיק:

ערב טוב. אני מצטרף למרגול. הטכניקה של מאיר מושלמת וקשה לסרב לו. מרגש. באמת. [קהל מתלהב].

צביקה הדר:

ומה עם הטענה שהוא חוזר על עצמו

צביקה פיק:

תשמע, בסה"כ מדובר במשימות די דומות, ולכן הדמיון בביצוע. אני בטוח שבסיטואציות אחרות נגלה כולנו שלמאיר יש הרבה יותר מנעד.

צביקה הדר [לועג למילים שהוא לא מבין]:

מנעד מנעד כמו סביח מבגדד [קהל נקרע מצחוק. פונה לאוחובסקי]. מה איתך אוחובסקי?

גל אוחובסקי [מחייך]:              

זה לא סוד שאני מעריץ את העבודה של מאיר, ובמיוחד בפיצוציה, שזו הסביבה הטבעית שלו, אנחנו נחשפים לעומק העליבות שלו במלוא עוצמתה. חד משמעית ההופעה החזקה ביותר שראינו ממנו עד היום, וההופעה החזקה ביותר הערב עד כה [קהל משתולל].

מאיר:

תהיה בריא. תהיה בריא. [ממשיך למלמל את המשפטים היחידים ברפרטואר שלו] אני מסכן. אולי סיגריה?

***

עוד הפסקה, בחזרה למציאות העגומה עוד יותר.

לאורך העונות, הצליחו כותבי ארץ נהדרת ליצור כמה הברקות. מערכוני הרומנים היו גאוניים, טריים, רעננים ועוד סופרלטיבים. דמותו של אריק שרון הדורסני/הרסני היתה חדה להפליא. בעונה שעברה נחשפה דמותו המוצלחת של "יואב בן-חור" בפארודיה על יורם בינור ועל הציניות המתנשאת של מהדורות החדשות. את מוטיב השפה המשובשת של הרומנים ממשיך קיציס למחזר כאדם קדמון בפרסומות של 012. ובמקביל השבוע הבליחה שוב דמותו של בינור, אולם נראה שהקשר בין הפארודיה המקורית לבין ההופעה של יום א' האחרון התדרדר לכדי מניירות ללא תוכן אמיתי.

הבדיחה היא לא על אנשי החדשות, אלא על הדמות הפיקטיבית של בינור/בן-חור. נראה שמשהו בכתיבה שם התדרדר לכדי נסיון למצוא את ה catch phrase, הגדול הבא. אותו משפט הזה שיכנס לנו לשפה לכל העונה ויקפיץ להם את הרייטינג (עיינו ערכים: "לא בא בלובה", "מצ'עמם לי", "פאצ'ה פיצ'ה", "רועייייייי" ועוד).

אך בעוד שלובה היתה דמות מקורית ומשעשעת, והרומנים עטפו בדיחה אחת גדולה על היחס של החברה הישראלית לעובדים זרים, הרי ש"מצ'עמם" כבר התדרדר לכדי הומור סטריאוטיפי, סטייל דודו טופז, על הישראלי התחמן. ובעונה הנוכחית, אפילו את זה בקושי יש. נראה שהתמונה הגדולה הלכה לאיבוד לטובת ההצחקות הקטנות.

ובחזרה למערכון העגום שלי:

צביקה הדר:

תודה למאיר ולשופטים, הספרה של מאיר ב SMSים היא 3, ונעבור למתמודד הבא שלנו – גרשון לייבוביץ'. גרשון, כזכור לכולנו הוא קשיש ערירי, ניצול שואה. הוא מתקיים מקצבת זיקנה של 150 גרם גרעינים שחורים ומוך שמצטבר לו בפופיק.

הוא היה מועמד להדחה בשבוע שעבר, אבל שרד עד כה. הוא גם שרד את הסלקציה של מנגלה אבל מנגלה-שמנגלה, בואו ונראה אם הוא ישרוד את הסלקציה שלכם, הקהל בבית.

מחיאות כפיים לגרשון, האיש שכולנו חולים עליו, ואין לו כסף לתרופות. [צחוק ומחיאות כפיים].

[קאט לקליפ אקספוזיציה של גרשון. גרשון זקן. חיוור. יש לו זיפים לבנים ועיניים אדומות ורטובות. אנחנו רואים אותו מסתובב ברחוב בבגדים מלוכלים ובלויים, בנעלי בית קרועות. הוא נראה מבולבל ואבוד ומחזיק שקית ניילון שתוכנה לא ברור. אנחנו רואים אותו בדירה הקטנה שלו, עם חלון פתוח ורדיו ישן ושבור, מכין כוס תה מתיון משומש ומשתעל שיעול רטוב. לגרשון יש מספר כחול מקועקע על היד.]

[קאט לסצינת החנות. גרשון, באותם הבגדים המלוכלכים מהקליפ הקודם, ובאותן נעלי הבית, נכנס לאותה הפיצוציה, עם אותו המוכר ואותו הלקוח.]

***

הערה -  חזרה למציאות לרגע. אני חותך כאן את סצינת החנות של גרשון, שבעיקרה נראה גרשון חולה, בודד ומנותק לחלוטין מהמציאות. הלעג כאן אינו על גרשון, כמובן, אלא על חוסר הסבלנות של הסביבה אליו.

נקפוץ לסיכום השופטים.

***

[כמו קודם, הסצינה נקטעת במוזיקה ולוגו, ונכנס צביקה הדר. הקהל משתולל במחיאות כפיים וצועק בקצב "גרשון. גרשון". גרשון ממשיך לבהות במטבעות שבכף ידו. לא ברור לו איפה הוא נמצא ומה הוא עושה שם.]

צביקה הדר [ניגש לגרשון ומחבק אותו ביד אחת]:

איזו הופעה איזו הופעה. אפשר לחתוך את המתח בסכין. אה גרשון? יותר לחץ ממסדר בוקר בבירקנאו [הקהל צוחק. גרשון נראה מבוהל]. בואו נראה מה חושבים השופטים, [למרגול] מרג'עיוני?

מרגול [בהתלהבות היסטרית. דופקת על השולחן בפטיש השופטים]:

אובג'קשן. אני ג-ו-ס-ס-ת על גרשון. אין תרופה שבעולם שיכולה להרגיע אותי.

גרשון:

גם אני גוסייס [קהל צוחק בהגזמה]. אין לי כייסף לתרופות.

צביקה הדר:

אז אהבת?

מרגול:

מה זה אהבתי. גרשון קבצן א-ק-ס-פ-ו-נ-נ-צ-י-א-ל-י [קהל מתלהב כרגיל].

צביקה הדר [לועג למילים שהוא לא מבין]:

אקספוננציאלי-אקספוננציאלי כמו מבחן בביה"ס הריאלי [קהל צוחק. פונה לצדי] ומה איתך צדי?

צדי:

הטכניקה של גרשון מפילה אותי מהרגליים

גרשון:

גם לי קשה לעמוד. [קהל צוחק].

צביקה הדר:

אז מרגול וצדי תומכים, [לצביקה פיק] ומה איתך הרשל'ה? ערב טוב.

צביקה פיק:

ערב טוב. אני מסכים. גרשון לוקח את החנות, סביבה שאינה טבעית לו כמו הספסל בשדירה או שיטוט בבית החולים, והופך אותה בטבעיות לשלו ושולט בה. אני לא רואה איך אפשר לסרב לו לנדבה.

[קהל מוחא כפיים בהתלהבות]

צביקה הדר [למצלמה]:

תודה לגרשון. תודה לשופטים. המספר של גרשון ל SMSים הוא... [מרים את היד של גרשון ומקריא את המספר מהזרוע] 170375 [הקהל נקרע מצחוק. גרשון נראה מבועת].

סתם סתם, המספר של גרשון הוא 4. אל תשכחו להצביע כי השכר שלי תלוי בזה.

אחרי הפרסומות יופיעו כאן שמשון החרדי המזוייף, שמתרים לישיבה פיקטיבית, וסווטה הזונה הנרקומנית החולה, שבשבוע שעבר ריגשה את כולנו עד דמעות בביצוע קסום במיוחד לקלאסיקה - "50 שקל בחצר".

הזוכה בגמר הגדול מקבל את הזכות לקבץ נדבות, במשך שנה, בפינה היוקרתית בכניסה לדיזינגוף סנטר. מי מכם שישלח הכי הרבה SMSים אולי יזכה להגיע לפת לחם בעצמו ויוכל להשתתף בעונה הבאה. אז קדימה לשלוח. הקווים שלנו פתוחים!

ועכשיו פ-ר-ס-ו-מ-ו-ת!

דה-אנד.

***

עד כאן הבדיחה. להגיד לכם שאני חושב שזה מצחיק?

אני חושב שזה מצחיק.

ואם לצטט את ה Eels:  Life is funny, but not ha-ha funny

להגיד לכם שזה היה עובר מסך? שזה היה עולה לשידור על איזושהי פלנטה מסחרית?

זה לא היה עובר. קברניטי הערוצים המסחריים יקפצו מהגג לפני שישדרו משהו כזה, שעשוי לפגוע גם בתכנים שלהם וגם בציבור. באופן אישי אני חושב שהקהל הרחב היה רוגם אותי למוות ברחוב על מערכון כזה.

היו לי, ויש לי, עוד רעיונות להמשיך עם הדמויות האלו לסידרה שלמה של מערכוני קבצנים בתוכניות ריאליטי ושעשועונים. דוגמאות:

• הקבצנים ב"לרדת בגדול"  - דמיינו זונה נרקומנית, רזה כמו שלד, ממלמלת "רוצה פינוק?" ומקבלת טיפים על הרזיה מציפי שביט שתוקעת בורקס.
• הקבצנים ב"נולד לרקוד" או ב"גריז"- דמיינו קצבן קטוע רגליים מדדה באולפן ומקבל ביקורת מעידו תדמור ומיכל אמדורסקי.
• היום כבר אפשר גם להכניס אותם ל"הישרדות" -  ברחוב אלנבי בחורף, או מתחת למרפסת של עיריית תל-אביב, שני צעדים מהאנדרטה ליצחק רבין, שם הם מתגודדים היום.
• וגם ל"מונית הכסף"  אפשר להגיע - מערכון שבו הקבצן עומד מחוץ למונית, בצומת, ונאלץ לענות על שאלות טריוויה בשביל לקבל כמה שקלים מעידו רוזנבלום, לפני שמתחלף הרמזור.

למעשה, יש להם מקום בכל תוכנית טלוויזיה. אבל כל זה כבר לא יקרה. כנראה.

הבדיחה כאן היא על החזקים, לא על החלשים. הבדיחה היא על הפרות החולבות של הערוצים המסחריים, וזה כמובן, אף פעם לא יקרה. הבדיחה כאן היא זריית חול בעיניים שלי ושלך, שנועלים את האוטו ברמזורים ומדלגים מעל קבצנים בדרך לכספומט. הבדיחה משאירה אותנו באי-נוחות מול המסך, מול המסכן ובעיקר מול עצמנו, וחוסר היכולת או הרצון שלנו לעזור לו.

הבדיחה היא עלינו ולא לידינו, וכנראה בגלל זה היא לא תעלה לאוויר אף פעם.

זוגתי אומרת ש"ארץ נהדרת" כבר לא מצחיקה, כי המציאות גרועה הרבה יותר מה"מצב הרע" שמצוייר במערכונים, וכמובן שיש בזה משהו.

בראייתי, הסאטיריקן הטוב אמור להציף באור הומוריסטי את מה שרובנו עדיין לא רואים. להצביע על האיוולת ולגרום לה, ולנוגעים בה, להסתתר מבושה (דוגמה טובה לכך היתה בעונה הקודמת דמותו של פואד -"אני אני אני, בוא" וכו', שלאחריה לא ניתן היה שלא לשים לב לעובדה שהאיש אינו אומר דבר).

אבל אין שום דבר חדש או מצחיק בלציין את העובדה שאולמרט נאחז בכיסא שלו בלי בושה, כי זה באמת קורה, לעיני כל. גם אין שום דבר מצחיק בלציין את העובדה שפרץ לא התאים לתפקיד שר הביטחון או שחלוץ זחוח. הרי אלו לא סודות מדינה. ושני אלו, למרות שעדיין לא נתנו את הדין, כבר אינם בתפקידם. זו בדיחה עם זקן.

אז אולי למראית עין נראה שהסאטירה של ארץ נהדרת החריפה בעונה הזו, אבל זה לא ממש המצב.

המערכון שפתח את התוכנית האחרונה – "1 נגד 119" היה הזדמנות לספק בעיטה ישירה לביצים של הריקבון הפוליטי, אבל כשבמציאות, כשאנשים כאולמרט, פרץ וחלוץ מתעלמים במופגן  מאותן שאלות בדיוק, על בסיס יום-יומי, אין כאן בדיחה. לפחות לא בדיחה חדשה. וכל ילד בגן יודע לספר שבדיחה לא מספרים פעמיים.

גם אין שום דבר מצחיק או סאטירי בבדיחות על סלבריטאים מדושנים, כשהבסיס למערכון ("היסחפות") הוא סטריאוטיפי (איציק זוהר וגלית גוטמן יפים וטפשים, התבדחות על החזות החיצונית מוש בן-ארי, הסניליות של מוסקו אלקלעי וכו'). בסופו של דבר, אין כאן בדיחה על תרבות הסגידה לסלבריטאים ולא על תוכניות הריאליטי, ולא עלינו, הקהל של תוכניות הריאליטי. מה שיש כאן זו בדיחה על סטריאוטיפים. וזה ידידי, לא שונה בהרבה, ומצחיק בערך באותה הרמה, כמו לשמוע בדיחות על פרסים קמצנים וגרוזינים מסריחים מפיו של אבנר דן או מאיר רמז או יצפאן.

נראה שאיפשהו כמו הארץ האמיתית, "ארץ נהדרת" הלכה לאיבוד בין הרצון לפנות לקהל הגדול ביותר, לבין הרצון לומר משהו אמיתי עלינו, האנשים שחיים בארץ הנהדרת הזו. נראה משהו שם הולך לאיבוד בין הרצון להתפרע לגמרי ולגרום לנו לשכוח לחלוטין את כל הצרות שלנו, משהו שנעשה בהצלחה בעבר, לבין הרצון לעמוד על הרגליים כתוכנית סאטירה ולומר משהו חד ונוקב על המציאות שבה אנחנו חיים.

אני לא יודע אם זה הכותבים שלא מצליחים להוציא החוצה תוכן מוצלח או ההפקה שמסננת את מה שנראה לה "מסוכן מדי". כך או כך, לאורך כל התוכניות, מתחילת העונה הנוכחית, זה מרגיש שחוק, לעוס, מהוסס, ובעיקר, לדאבוני – לא מצחיק!

נ.ב. אם למישהו מקהל הקוראים יש תוכנית סאטירה וביצים, אני אשמח לרתום את המערכון הנ"ל להפקה כלשהי, לקראת העונה הבאה של "כוכב נולד". הכפפה על הרצפה. מי מרים?