טרף קל

 

Frank's Wild Years \ Tom Waits

Well Frank settled down in the Valley
and hung his wild years
on a nail that he drove through
his wife's forehead
he sold used office furniture
out there on San Fernando Road
and assumed a $30,000 loan
at 15 1/4 % and put down payment
on a little two bedroom place
his wife was a spent piece of used jet trash
made good bloody marys
kept her mouth shut most of the time
had a little Chihuahua named Carlos
that had some kind of skin disease
and was totally blind. They had a
thoroughly modern kitchen
self-cleaning oven (the whole bit)
Frank drove a little sedan
they were so happy

One night Frank was on his way home
from work, stopped at the liquor store,
picked up a couple Mickey's Big Mouths
drank 'em in the car on his way
to the Shell station, he got a gallon of
gas in a can, drove home, doused
everything in the house, torched it,
parked across the street, laughing,
watching it burn, all Halloween
orange and chimney red then
Frank put on a top forty station
got on the Hollywood Freeway
headed north

Never could stand that dog

טום וויטס אמר פעם באיזה ראיון, בהתיחסו לשיר הזה, שזה תמיד הדברים הקטנים שידחפו אדם אל מעבר לקצה. זה לא המלחמה או הסבל הקיומי... זה השרוך שנקרע כשאתה מאחר... זה קרטון החלב הריק שמחכה במקרר כשאתה רוצה קפה... זו המטלה הקטנה הנוספת.

כשהאנורקסית חוזרת לשולחן כולנו מתנהגים כאילו אי אפשר להריח את הקיא על הבל פיה.

יש לה תקופות טובות יותר וטובות פחות ואני מניח שאם היא תתחיל להתדרדר שוב, בטח מישהו יעצור אותה. זה נמשך כך כבר כמעט עשרים שנה.

היא מלבישה את בעלה והבן הגדול שלהם בדיוק אותו דבר לאירועים חגיגיים. אתמול זה היה חולצה לבנה מכופתרת עם פסי תכלת אלכסוניים ודגמ"ח בז'.

סט ברבי לכפייתי המתבגר.

בעלה האפתי קם מהשולחן קצת לפני סוף הארוחה כדי לראות את מודי בר-און מדבר על כדורגל, חצי שעה לפני שריקת הפתיחה של המשחק. הילד רץ אחריו.

הילד רץ לכל מקום. הוא היפראקטיבי אלים. הוא קופץ לי על הברכיים ועם חיוך אני מסובב לו את היד, רק כדי לגרום לו לעקצוץ של כאב כדי שילך לעזאזל. הוא הולך לטלוויזיה וקופץ על הספות ליד אביו. יותר מאוחר הוא ישבור קערה מכוערת ויגרום לי לחייך קצת.

אחותה הקטנה, הבורגנית, צעירה ממני בשנה. נשואה + 1, ואני משוכנע שהשני לא רחוק. היא מדברת כל הערב על הרכב שהם קנו בליסינג לחמש שנים, והריבית והמזגן והמושבים, וחוקי בטיחות לגבי כריות אוויר שבגללם אין שקיות על מושבים של רכב חדש. בעלה רואה חשבון שעושה חישובים כלכליים לכל דבר.

אחיהם הקטן מסיים מסלול ביחידה קרבית ולא יצא לחג. בכל שבת ההורים, דוד ודודה שלי, נוסעים אליו עם סירים עמוסי אוכל, למקרה שהצבא שכח להאכיל את התכשיט וחבריו.

הם רואים בחנק הזה מקור גדול לגאווה ולא רואים מה זה עשה לבת הגדולה שלהם.

זה מפתיע איך אנשים כל כך שונים יצאו מאותם מקורות.

איך אני לא דומה להם.

או לאמא שלי או לאחותי.

אני משתדל לא לעשן לידם, כדי לחסוך לעצמי את הביקורת... אבל אני כל כך מת לסיגריה.

אני מת לסיגר ענק וכוס קוניאק בגודל של אקווריום קטן... כדי לעמעם את הזרות שלי כאן.

אחרי האוכל האנורקסית מכינה לעצמה כוס ענקית של תה טיבטי. כעבור עשר דקות היא שוב בשירותים.

כשהיא חוזרת אני משתדל לא להסתכל על אף אחד, כדי לא להודות בהבנתי את מצבה. כבר שנים שהיא לא אושפזה. מעניין איך בעלה יתמודד עם זה, אם זה יקרה.

מאז שסבתא מתה זה כבר לא ממש אותו דבר.

דודה שלי מנסה לשחזר את תחושת "בית אמא"... וזו אפילו לא אמא שלה.

אולי בגלל זה היא העלתה שלושים קילו בשנים האחרונות. היא מנסה להידמות פיזית לסבתא שהיתה אישה ענקית כל ימי חייה, ונראתה כמו שזיף מיובש כשמתה. כל העור הריק הזה שהסרטן השאיר אחריו.

דודה שלי מכינה גפילטע-פיש לפי המתכון של סבתא, שהיתה שפית בצעירותה, "נכון שזה בדיוק כמו של אמא?" היא שואלת את כולם, "נכון שזה יצא בדיוק כמו של אמא?".

"היא לא היתה אמא שלך" אני רוצה לומר לה, "אמא שלך יושבת כאן לידי, ולא מצליחה לבשל אורז" , אבל מחזיק את עצמי חזק מבפנים ושותק.

כולנו מהנהנים... למרות שזה לא ממש זה, וכולם רואים שאת החזרת היא קנתה מקופסה.

כמו כל שנה אני תוהה למה היא מכינה כל כך הרבה אוכל. למה בשביל גדוד?

זה היה בדיוק לפני שלוש שנים...פחות שבוע. 

סבתא שכבה שלושה שבועות בהוספיס בתל השומר, מתנדנדת בין הכרה מעורפלת לשינה עמוקה.

כל אותה תקופה ניהלנו משמרת מוות.

בכל שעות היממה מישהו ישב לידה, מחכה להזעיק את כולם ברגע שיתקרב הסוף.

בבוקר היינו מוצאים אותה מהחדר אל איזור קבלת הפנים, מגלגלים אותה עם המיטה החוצה. לא שזה שינה לה משהו, מדי פעם היא היתה פוקחת עיניים, מדברת מתוך חלום, לא מזהה את היושבים לידה. היינו מוצאים אותה כדי שנוכל לראות קצת טלוויזיה, או לקרוא ספר באוויר קצת פחות מעופש.

כמה פעמים ביום האחיות היו פורסות פרגוד על גלגלים, כדי לגלגל עוד גוויה החוצה, מבלי שהחולים האחרים יראו. כל אותה תקופה היתה מונחת על דלפק האחיות, חבילה ענקית של חיתולים למבוגרים, כאילו כדי להזכיר לכולם מה עתיד לבוא.

באחת מהשבתות אז, בסביבות השעה תשע, אחותי התקשרה בקול בוכה:

"אם אתה רוצה לראות את סבתא בחיים, כדאי שתגיע מהר"

מתוך שינה נכנסתי לאוטו ונסעתי.

בדרך חשבתי על אחת השיחות שהיו לנו בנסיעות בין הבית שלנו לשלה, כשהייתי מקפיץ אותה הלוך או חזור.

"רק שתהייה מאושר" היא אמרה לי, מתיחסת לחברה ה "שיקסע" שהיתה לי אז, ושכולם אז השתדלו שסבתא לא תדע מזה.

כשהגעתי היא עוד נשמה. כולנו ישבנו בחדר מסביב למיטה וחיכינו.

ואז התפזרנו לחדר המשחקים והטלווזיה, ושיחקתי קצת עם התינוקת של אחותי.

מדי פעם נכנסתי בחזרה לחדר.

זו משפחה של נשים.

יש לי אמא ואחות, ודודה (ודוד כנוע עם יומרות לגדולה), ובת דודה אנורקסית ובת דודה בורגנית (ובן דוד קטן בלי אישיות אז לא סופרים אותו).

שבט הנשים ישב מסביב למיטה של סבתא וסיפר סיפורים.

על חגים ושיחות שהיו ותבשילים. על מכונת הכביסה הראשונה שסבא הביא באונייה מאמריקה. סיפורים על משפחה ששוכבת כאן במיטה ועומדת למות.

סבתא גידלה את כולנו על הברכיים.

מדי פעם השיחה נעצרה לטובת הנשימות של סבתא.

שאיפה... נשיפה... הפסקת שיחה... המתנה... המתנה... המתנה... שאיפה נוספת.... שיחה נמשכת.

כך זה נמשך כמה שעות.

עד ש...

שאיפה... נשיפה... הפסקת שיחה... המתנה... המתנה... המתנה... ובכי.

קראנו לאחות שקראה לרופאה שהודיעה שיקח לה כ 45 דקות להגיע, כדי לקבוע את המוות. המוות הרי יכול לחכות, וזה יום שבת אחרי הכל.

אז המשכנו לשבת שם... והמשכנו לדבר, לספר סיפורים על ארועים מהשנים האחרונות ומהשנים הראשונות. סיפורים על מתים אחרים ועל אלו שעומדים למות בקרוב.

מה עוד יכולנו לעשות?

שבוע אח"כ התכנסנו לראשונה בלי סבתא לארוחה משפחתית. ראש השנה.

זה כבר לא היה אותו דבר.

כשההיפראקטיבי שובר את הקערה וההמולה, סביב איסוף הילדים המתרוצצים יחפים ואיסוף שיברי הזכוכית, מתחילה... אני מסתכל עליו, לראשונה בערב, הוא עומד במקום אחד מבלי לזוז, הוא מחייך אלי ואני מחייך אליו בחזרה.

לרגע זה נראה כאילו ע"י שבירת הקערה... הוא העביר את עודף המרץ שלו לאנשים שסביבו, ונרגע.

אני חושב שהוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה... הממזר.

אני ממשיך לשבת שם ליד השולחן ומרגיש לא במקום.

זרות. 

אני גומר לבד את בקבוק היין השני שפתחו רק כי רציתי עוד כוס אחת.

אם ישאלו אותי שוב את אותם השאלות על העבודה החדשה שלי... אני עלול לקצץ את כולם עם גרזן.

חג שמח, ושנה טובה לכולם!