טרף קל

1. (השבוע)

בחלום אנחנו עומדים על החול האדום שליד תחנת האוטובוס שמאחורי הבית של רני, מחזיקים אלות בייסבול כסופות.

אני, איתי ושחר.

לרני היתה אלה כזו, אבל רני לא נמצא בחלום.

כבר שנים שאין שם תחנה ואין שם חול. המשפחה של רני ירדה מהארץ כשעלינו לתיכון, את איתי לא ראיתי 5 שנים, את שחר ראיתי במדור רכילות של איזה מקומון לפני שבועיים.

בחלום אני רואה אותנו מלמטה, כמו צילום מתוך וידאו-קליפ, לבושים בבגדים שמעולם לא היו לנו. תמונת סטילס. אין תזוזה.

בחלום אני רואה אותנו עומדים ליד התחנה מתבוססים עד הקרסוליים בשברי זכוכית חומה, כמו תלוליות של סוכריות.

בחלום אני לא רואה את השבירה עצמה אבל זוכר מה קרה, מרגיש את האדרנלין.

החלום סטטי, אני לא.

בחלום אנחנו עומדים שם עם האלות, ליד התחנה המרוסקת, אין תזוזה, רק זיכרון של אלימות.

2. (אתמול)

בחלום אני נמצא באותו מקום בו אני שוכב, במיטה. חם לי יותר מאשר במציאות. אני מזיז את היד ומתעורר. היד לא זזה.

אני נרדם שוב.

בחלום אני נמצא שוב על אותה המיטה ויודע שאני חולם. אני מתהפך ויודע שלא התהפכתי. מתעורר.

נרדם.

בחלום אני שוב באותה המיטה אבל הסדינים בצבע אחר, הפעם הם בכתום. אני מותח זרועות ולא מרגיש את שולי המיטה. אני יודע שאני ממש קרוב לקצה ומתעורר.

מזיע.

נרדם.

בחלום אני עדיין שם, מודע לחלום. חלום רקורסיבי. בחלום אני מנסה להרדם ורואה את עצמי מלמעלה מתמתח. בחלום אני נרדם. ומתעורר.

ונרדם.

3. (פברואר 2004)

בחלום אנחנו במיטה, בבוקר שאחרי מסיבת סילבסטר, בדירה שאני לא מכיר בעיר אירופאית. המזרן מונח בדיוק בגובה החלונות שמקיפים את כל החדר. היא מצביעה על העצים הקרחים בחוץ ומראה לי שאחד מהם הוא עץ קיווי נושא פרי.

עוד בחלום זה נשמע לי מוזר.

אני מרגיש את הרכות של סדיני הפלאנל האפורים ומסתכל החוצה, עוקב אחרי האצבע שלה. על עץ ענק ועירום, בקצה ענף, מבצבץ קיווי אחד, ירוק.

בחלום אני רוצה לצאת מהמיטה, לקחת משהו לאכול, אבל היא אומרת לי שיש לה הפתעה, ובמשיכה אחת מסיטה את השמיכה.

בחלום יש שלושה מגשי פיצה משפחתיים מתחת לשמיכה. הפיצה חשופה והגבינה נדבקת לסדינים צהובה כתומה, ורוטב אדום נמרח בכל מקום, נדבק לי לידיים ולסנטר.

בחלום אני שמח.

בחלום באים אנשים לבקר. חברים שלי ושלה (אבל לא שלנו). אני יושב עם החברים שלי במטבח ומכין קפה, היא לא אומרת מילה ויוצאת עם הידיד שלה מהבית, אני שומע אותם יורדים על מדרגות העץ.

מתעורר.

4. (באוקטובר 2003)

בחלום אני לא משתתף פעיל. כמו צופה בקולנוע.

בחלום אני רואה שני מבוגרים, יושבים על שתי מיטות נפרדות משני צדדיו של ראי אליפטי עומד, על כן עץ חום כהה, משוח לכה, בחדר בבית מלון, עם ריצפת עץ כהה. הם פונים אחד לשני, ממקום מושבם על פינות המיטות, ומדברים בינהם.

אני לא שומע מילה.

הראי שבינהם פונה ישירות אל נקודה המבט שלי, ורואים בו רק את הצבע הירקרק של הקירות.

בחלום מופיע ילד בראי, אני יודע שזה הילד שלהם.

הוא מדבר אבל אני לא שומע כלום. גם הם לא.

בחלום הם מגלים שהילד מופיע רק בראי, רק בהשתקפות. הוא לא עומד שם בחדר. אבל נמצא בינהם בראי.

בחלום הם מתחילים לצעוק.

אני רואה את הורידים בצוואר מתנפחים מעומס הצעקה, את הפיות הפעורים, את האימה בעיניים. הם לא זזים, אני רואה אותם נועצים ציפורניים במזרנים ואת פרקי האצבעות מלבינים.

ואז אני מתחיל לשמוע.

לא צעקה.

נסיון לצעקה.

כמו גניחה חזקה של אדם גוסס. כמו צעקה של אדם מותש בלי אוויר. בקול גברי. מחוץ לחלום.

אני מתעורר.

מזיע.

זה הייתי אני שצעק. בקול רם מתוך שינה.