טרף קל

אני חובט במקלדת כמו מטורף, שולף את כל הקוצים ושברי הזכוכית מהאצבעות.

מיסטר מיאגי מסתכל עלי במבט נוקב, "טרף-סאן", הוא אומר לי, "Karate here", ונוקש באצבעותיו על ראשו, "Karate here" וחובט על ליבו באגרוף, "Karate never here" הוא מחדד, ותופש את בטנו בשתי ידיו, להצביע על המקום שממנו לא יוצא הקראטה.

למרות זאת אני ממשיך לשחרר זעם מילולי על הנייר, מתפרץ לכל עבר, חובט ומקלל, משחרר מילים אלימות ומשפטים נוטפי ארס. אני מכניס את עצמי לצרות. אני נועץ חרבות וסכינים, משסף גרונות ומרעיל בארות.

"טרף-סאן", הוא אומר, "Best defense, not be there".

אני מתעלם וממשיך לכתוב, מחדד את הזויות החדות, ומשחיז את הפינות. אח"כ אני מעלה את זה לאויר ונכנס למיטה.

אבל הוא לא נותן לי מנוח, היפני המנוול הזה.

"נו נו טרף-סאן, תירגע", הוא מעיר אותי במבט חמור סבר, "Breath In, Breath out", הוא מדגים לי בניפוח חזה וזרועות, "Look eye, always look eye" הוא נוזף בי, מצביע על עיני הצפרדע שלו בשתי אצבעות. אני מסיט את המבט והוא חובט לי במצח.

אני ניגש למחשב וקורא שוב את הפוסט.

קורא את שתי התגובות שהספיקו להגיע.

נכנס לעריכה ומוחק הכל.

חובט לעצמי במצח.

אח"כ אנחנו יושבים במרפסת עם כוס קפה, ומנסים לתפוס זבובים עם צ'ופסטיקס... ואני מצליח.

"זה קל מדי בתל אביב,", הוא אומר לי, "יש יותר מדי זבובים".

לפעמים אנחנו יוצאים לשתות כמו מטורפים, הוא קצת נודניק לפעמים, אבל סבבה לצעוק איתו "בנזאאאיייי" כמו מטורף, כשהוא מרים כוסית.

הוא לא מפחד מכלום, הוא יודע קראטה.

,"Always someone knows better" הוא מזכיר לי.

אני מתנצל בפניו על שזילזלתי ביכולות שלו כמורה ומסביר לו שאף פעם לא ניחנתי בסבלנות יתרה. אני רוצה את הכל מהר ועכשיו וסובל מעוגמת נפש נוראית כשדברים לא הולכים לכיוון שאני רוצה שילכו.

"טרף-סאן", הוא אומר, "איך אתה רוצה ללמוד לעוף, אם אתה עוד לא יודע לעמוד?"

צודק, המנוול!