טרף קל

מהזוית שבה אני נמצא אני יכול לראות שעל השידה שליד המיטה שלה מונחים שני עותקים, בעברית ואנגלית, של "התפסן בשדה השיפון". היא גונחת ומניחה לי יד על הראש, ובתגובה אני מגביר קצת את הקצב. היא כנראה גילחה שלשום אז יש לה זיפים קצרים ושוב אני מבין איך זה להתנשק איתי כשאני לא מגולח. הלשון שלי כבר התעייפה אז אני משרבב את השפה התחתונה ומלקק איתה, מניע את הסנטר מעלה ומטה. לשון מדומה. איזה שעמום.

איזה שעמום. השעמום מעביר את כולנו על דעתנו. אני יושב בפאבים ומשעמם לי. אני יושב בבתי קפה ומשעמם לי. אני מעשן עוד סיגריה בשביל להעסיק את הידיים לעוד חמש דקות. אני שותה אלכוהול בשביל לצחוק בקלות יותר. אני תופס זיון ומשעמם לי. אני מנסה לכתוב והכל נורא משעמם. אני מנסה לקרוא משהו והשעמום נוקש לי על הכתף... "משעמם הא?"

משעמם!

מעבירים את הזמן איכשהו.

אני תופס לה את התחת ומצמיד את הכוס שלה לפנים שלי, חזק. תוך כדי זה אני נזכר, בקטע מ "התפסן". בפרק השני הולדן הולך לבקר את המורה הזקן והחולה שלו, ושם הוא מתאר איך המורה מחטט באף, משהו בסגנון – זה נראה כאילו הוא רק צובט אותו, אבל בעצם הוא דוחף פנימה את כל האגודל. אני לוקח את זה כמקור השראה ומחדיר לה אצבע אחת לכוס... ועוד אחת. וכל הזמן עם הלשון. ועם הפה. והיא מתחילה עם הניעות האלה, ימינה ושמאלה. מנדנדת את הברכיים. אני תוהה אם נשארו לי סיגריות וחושב כמה מצחיק זה היה אם נוזלי הכוס היו דליקים כמו נפיחות. אני בודק עם יד ימין ומרגיש שאפילו זיקפה אין לי מכל העסק הזה.

כבר די הרבה זמן שאני לא מרגיש כלום. 

הכל מעומעם.

מה עושים כשמה שפעם היה דוקר כמו סכין מרגיש כמו לחיצה עם כף?

כמו זריקת אלחוש. הרדמה מקומית של חדות הסביבה.

אני מנסה להזכר מה עשיתי בימים שלא היה לי בהם משעמם. אני מנסה להזכר איך מחפשים ריגוש חדש.

מה עשיתי באותם ימים?  יצאתי לחפש סקס?

גם זה כבר משעמם אותי. הכל כל כך קל, אין ריגוש בכלום.

הכל מרגיש לי כמו בתוך קונכייה. כמו בתוך צוללת. מה עושים כששום דבר כבר לא מרגש? איפה מוצאים גבול חדש לחצות?

אני חושב שאני עושה הכל מתוך הרגל. מתוך אינרציה. כדי להעביר את הזמן.

אני שורט לה קצת את הירכיים עם הציפורניים. אני מלטף לה את השוקיים, את כפות הרגליים. אני חושב על הכאב שיהיה לי מחר. כמעט ואי אפשר לראות את זה אבל יש מגרעת קטנה בין השיניים התחתונות אמצעיות שלי. חפיפה מזערית. כתוצאה מכך לפעמים נוצרת לי שריטה מתחת ללשון, כתוצאה מחיכוך מתמשך. כלומר, בכל פעם שאני יורד למישהי, אני מרגיש את זה שבוע אח"כ. אני מרטיב את אחת האצבעות ומלטף לה את פי הטבעת. קצת תנועה מעגלית. קצת רפרוף. לחיצה עדינה, כדי לבדוק נכונות לחדירה. יש נכונות ואני מחדיר. לאט לאט. כאילו יש לי אצבעות אינסופיות של פסנתר, ולא אצבעות של מסגר. אני מניע את האצבע קדימה ואחורה והיא שולחת יד ומחזיקה אותי במקום. "לאט" היא נושפת. אני מנסה לראות מה השעה ותוהה כמה זמן ישאר לי לישון אח"כ. אני מגביר את קצב הליקוק וניעות הראש, אני שולח ידיים לחזה שלה.  ברקע מתנגן דיסק של הפליימיג ליפס ואם אני מסיט את הראש אני יכול לראות פוסטר ממוסגר, ציור מעגלים של קנדינסקי. מסוג הדברים שרואים בחברות תוכנה. איזה מין אדם תולה קנדינסקי בחדר שינה? אני עוקב עם הלשון אחרי המעגלים של קנדינסקי ומרגיש אותה מתמתחת ומתפתלת לי מסביב לפה. אני לוחץ חזק יותר ונכנס למה שאני מקווה תהיה הישורת האחרונה.

כשהיא גומרת היא סוגרת את הירכיים שלה חזק על הראש שלי, וזה מרגיש לי כמו תאונת צלילה. אם היא לא תפתח אותן שוב תוך כמה שניות אני אתעלף. הירכיים שלה רועדות לי מסביב לאוזניים. אני מרגיש איך הראש שלי מתחמם. נעשה אדום. היא מתנשפת ומרפה מהאחיזה. אני שולף את האצבעות שלי ממנה ומנשק לה את הכוס בעדינות. היא משחקת לי עם השיער. אני זוחל למעלה ונותן לה להתחבק איתי קצת. זה החלק שאני הכי נהנה ממנו. חיבוק חם ונעים.

אח"כ היא מוצצת לי ואני לא חושב על כלום. עוצם עיניים ומרפה, משחרר גניחות סימבוליות מדי פעם. אני גומר לה בפה והיא מצחקקת, יורקת את הכל בחזרה על הזין שלי ומלקקת אותו. אח"כ היא רוצה להתכרבל קצת אבל שואלת אם אכפת לי להביא טישו מהשירותים. אני מסכים בשימחה. בשירותים אני שוטף את הזין בכיור, ולפי השם שרקום על המגבת מנחש שאני מנגב אותו עם המגבת של השותפה שלה. גליל נייר הטואלט ריק ואני לא רואה אחד חדש, אז אני קופץ למטבח ומביא לה את גליל מטליות הנייר של סנו. "לא מצאתי טישו" אני אומר.

"לא נורא" היא צוחקת ומנגבת את הסנטר עם מטליות הנייר.

אני חוזר למיטה למרות הרצון שלי ללכת, ומתכרבל איתה עוד קצת. יש לה גוף נעים. ולא חם לי מידי. בניגוד לרצוני אני נרדם ומתעורר רק לפנות בוקר. לא נעים לי לקום בארבע לפנות בוקר ולהתלבש, זה גם חסר טעם, אבל אני לא נרדם שוב. אני אף פעם לא ישן טוב במיטות זרות. אני מרים בשקט את "התפסן" באנגלית ומדפדף למפגש של הולדן עם הזונה. קורא קצת בלי להדליק את האור. אחרי כמה דקות היא מתעוררת ואנחנו מתנשקים ומזדיינים, מתוך שינה. כמו כלבים מיוחמים, היא על ארבע ואני עליה, בעיניים חצי עצומות.  "תזיין אותי חזק" היא אומרת, ואני תופס לה את המותניים ומושך אותה אלי עם כל ניעה. "תכאיב לי" היא גונחת ואני חובט לה בתחת עד שכואבת לי כף היד. אני מרגיש אני עומד לגמור ויודע שהיא עוד רחוקה. לא ממש איכפת לי. אני מגביר את הקצב וגומר. אח"כ אני מתקלח במים פושרים נותן לה נשיקה והולך הביתה.

ירד קצת גשם בלילה וכל הכבישים חלקים. אני מרגיש איך האוטו בורח לי מהידיים ומאט את הקצב. ברמזור בריינס אופנוע יוצא מהר מדי. אני רואה אותו מולי, מחליק, מתייצב, מחליק ונופל. הרוכב והנוסע שוכבים על הכביש. אני מאט ופותח חלון, "אתם בסדר?".

"כן , כן. הכביש שמנוני, כסססאממק".

אני מחייך, "שיהיה לכם לילה טוב", נוסע.

רכב ארבע-על-ארבע לוקח שמאלה חזק מדי מוויצמן לארלוזרוב, אני רואה איך הוא מחליק ועולה על ערוגות ההפרדה בין כיווני הנסיעה. הוא משלב לרוורס, מתיישר ונוסע. וככה כל הדרך, כולם מחליקים וקמים. מסתחררים. מופע בלט על קרח שחור. אני נוסע לאט לאט ושומע את אלינגטון וקולטריין כל הדרך. שומע שוב ושוב את אותה רצועה.

לפני שאני נרדם אני פותח את "התפסן" שלי, באנגלית, ומסיים לקרוא את המפגש עם הזונה.