טרף קל

אם החיים היו פתוחים לניתוח ספרותי בנאלי, כמו איזה שיעור ספרות בתיכון, סביר להניח שמישהו היה מציין שמזג האוויר המתואר בסיפור בא כדי להדגיש את סערת הרוחות הפנימית העוברת על הגיבור. 

היו מדברים על הרוחות והשמיים כמוטיב. מדברים על פאלטת הצבעים המתוארת, שיש בה הרבה אפור אבל גם כתום אופטימי של זריחה, או אולי כתום פסימי של בערה. היו מדברים על הגשם, שיש בו כוח הרסני אבל גם מספק חיים. 

מדברים על הקור שבחוץ והחום שבפנים. מדברים על העלים המתעופפים והעצים החורקים. מפרקים כל מרכיב ומרכיב מתואר כדי לנסות ולרדת לכוונת המחבר בכל הקשור למצבו הנפשי והרגשי של הגיבור.

מצבו הנפשי והרגשי שלי עצמי, כגיבור החיים שלי, לו היה כל זה פתוח לפרשנות.

אבל בינתיים החיים שלי ארוזים בארגזים ותיקים. לא מטאפוריים. אמיתייים. המובילים מגיעים בעוד כמה שעות.

תבינו מה שתבינו מכך וממזג האוויר על גיבור סיפורנו.

לאחד היו בעיות עם סמים, שתיים מספר לי. הוא לא בדיוק בקיא בפרטים אבל יודע לספר שאחד עבר גמילה ושיקום ועובד עכשיו במקום הזה שאנחנו יושבים בו, כי הבעלים הוא חבר מאותה התקופה שדואג לו. אבא של אחד התעוור בתאונת עבודה במפעל שהעסיק חלק ניכר מההורים של כולנו. שנים קצרות אח"כ אביו נפטר, כשאחד היה בערך בן 14. אמו נשארה לעבוד באותו המפעל. מה תעשה. אחד השמין. מצד שני הוא תמיד היה שמן. אם לא היו מספרים לי על הדברים שעבר, לא הייתי מנחש. הוא נראה נינוח. שמח. רגוע. הוא שמח לראות כל אחד ואחת ומחבק את כולם בחום אמיתי.

שתיים נשאר בקבע. אבא שלו היה איש מוסד ותמיד היה שם משהו סגור ובלתי נגיש בבית. שתיים מודע לכך שלמרות שתמיד היה מסוכסך עם אביו ותמיד פחד ממנו, באופן מאוד מודע הוא הופך אליו. שתיים גרוש. בלי ילדים. הוא נראה אותו הדבר, למרות שעברו כ 20 שנה מאז הפגישה האחרונה שלנו. שתיים היה הילד שתמיד מתח את הגבולות. הראשון לעשות עגיל. היחיד עם האומץ להכנס לחנות ולקנות מגזיני פורנו. שתיים גרוש וגר לבד באיזור השרון. הוא נשאר מרוחק, כמוני. שותה משהו, מדבר קצת והולך.

שלוש גרוש פעמיים, פלוס אחת. גר אצל ההורים באופן זמני. אם תעירו אותי באמצע הלילה, אני עדיין אוכל לדקם את מספר הטלפון בבית של הוריו. מספר שחייגתי אלפי פעמים בטלפון החוגה הישן שהיה תלוי על הקיר בסלון. שלוש יוצא עם אחותה הקטנה של מישהי שלמדה איתנו. שלוש השמין. לא זה לא מדוייק. שלוש התעבה. הוא עדיין נראה כמו ילד, למרות המפרצים העמוקים, הזיפים והפנים העבות. הוא אוהב את הילדה שלו ומראה לי מבחר מכ 4500 התמונות שלה שהוא מחזיק באייפון שלו. שלוש היה אחד החברים הכי טובים שלי באותם הימים. כך גם ארבע.

ארבע, שהיה הילד היפה, ההוא שתמיד הקפיד על הופעה ותמיד הלך לו עם בנות, השמין, הקריח ובאופן כללי נראה כאילו נמך קצת. כפות הידיים שלו נראות כמו ידיים של איש עבודה. ידיים קשות. הוא נראה כמו הזנחה. כמו קלישאה של גבר ישראלי.

ארבע תמיד רכב על נכונותן של נשים לחבב אותו. אביו מת בתאונת עבודה, באותו המפעל שעיוור את אביו של אחד, כשארבע היה תינוק ואמא שלו פינקה אותו קצת יותר מדי. אמא שלו המשיכה לעבוד באותו המפעל. מה תעשה. גם אבא של שלוש עבד שם, גם ההורים של עוד כמה וכמה שלא הגיעו. שלוש וארבע עדיין חברים טובים. נפגשים על בסיס קבוע, כאילו לא עברו 20 שנה. הם גרים באותה העיר וחיים את אותם החיים. נפגשים עם אותם אנשים ומספרים את אותם הסיפורים.

ארבע תמיד היה מרושע בגרעינו, תמיד ידע לאתר חולשות וללעוג בלי רחמים. זה לא עבר לו. הוא רואה ששלוש וחמש מדברים כל הזמן והוא מתחיל לנעוץ את האצבעות הקשות שלו.

שלוש וחמש היו זוג פעם. לפני המון שנים. האהבה הראשונה של כל אחד מהם. בעוד ששלוש התעבה קצת, חמש נראית כמו חורבה. אחרי לידת תאומים ואחרי שנים של קצת יותר מדי פחמימות וסיגריות, חמש היא המקום אליו מרגול היתה מגיעה, אם לא היתה יודעת לשיר. ארבע מתחיל לנעוץ אצבעות של לעג. ללעוג לזוג הנאהבים כביכול. המיתולוגית שלך הוא חוזר ואומר לארבע, שלא מגיב. הייתי ברגע הזה פעם, לפני 20 שנים.

שש, שהיה ילד בעייתי באמת, בן לעבריין זוטר, שפחות או יותר הפסיק ללמוד בכיתה ח', עד שכפו עליו מעבר לפנימיה, גרר את עצמו ממציאות מאוד קשה לתפקיד בכיר באחת הרשתות הגדולות בארץ. הוא מודע לדרך שעבר. הוא לא מקבל אותה כמובן מאליו. הוא מודע לשינוי שעבר. הוא חד וחריף, ואיש של אנשים, וכשהוא מדבר, אני רואה במניירות שלו את עכבר הביבים שהיה פעם. את חוש הריח החריף שלו להזדמנויות.  

שבע תמיד היה ילד טוב. סוג של ענק תמים שכזה. התחתן. עשה ילדים. גר בשרון. עובד. פרנסה. טרוד ושבע רצון ביחד. הוא לא מעשן ולא שותה. הוא יושב בצד עם הדיאט קולה שלו ומקשיב בשקט, די כמו פעם.

שמונה יצא בשאלה אחרי שנים של חיים בסביבה חרדית. ארבעת הילדים עדיין עם אשתו, חיים חיי דת. תשע עשתה שלושה ילדים, עשר עשתה ארבעה.

הם מדברים על חנויות בקניון ותוכניות טלוויזיה. הם מדברים על אנשים מאז. איפה ההוא, ואיפה ההיא, ומה זה עושה ומה זו. ולמה זה לא בא, ולמה זאתי מסננת עכשיו. ושמעתם על ההיא וזוכרים את הפעם שזה וכו' וכו' וכו'.

אני יושב בצד, מקשיב, מדבר, מספר את הסיפורים שלי. אני, אתם יודעים איפה ומה אני. הם אומרים לי שלא השתניתי. אני לא משקר ואומר למי שהשתנה שהשתנה ולמי שלא, שלא. לכל אחד יש כאן תפקיד היסטורי ומיקום באיזו היררכיה עתיקה. אני, התפקיד שלי תמיד היה להיות חלק מהחבורה, אבל גם משקיף מהצד. זה שנידון לתחושת זרות גם בקרב החברים הכי קרובים.

אנחנו משלמים את החשבון ואומרים שלום, ומבטיחים כמובן שלא יעברו שוב 15 שנים עד שניפגש כולנו. הם נשארים בעולם שלהם. אני נכנס לאוטו ונוסע לשלי. בזמן שלוקח למכונית לצלוח את הדרך בין איפה שהיינו לאיפה שאני עכשיו אני צולח הרים ונהרות, צולח יבשות, חוצה מרחבים של זמן וחלל ויוצא מהצד השני בדיוק כמו שנכנסתי. לא צעיר יותר לא בוגר יותר. אולי קצת יותר שלם עם המקום בו אני נמצא. אין בי נוסטלגיה לתקופה או געגועים לחבר'ה. אין לי על מה לדבר איתם. 20 דקות נסיעה, ואני כל כך רחוק משם. אני לא אסיר תודה על כך, אבל גם אין בי על זה טיפת צער או חרטה. זה גם משהו.

ואולי מה שאני צריך לעשות זה להמציא את עצמי מחדש. לעזוב הכל, להסתובב וללכת בכיוון אחר. לקפל את המילים שלי בחזרה לתוך הראש, לארוז תיק וללכת. להחליף תחום עבודה. להחליף שם. להמציא לעצמי עבר חדש.

אולי עם עבר חדש יצמח עתיד אחר.

אולי.

ואולי לא. אולי צריך להפסיק לתהות אולי ככה ואולי אחרת. 

אולי אני צריך לגדל שפם. עניין של כמה שבועות ואני מצמח שפם לתפארת. שפם עבה, שיורד מצידי השפתיים ממש עד תחתית הסנטר. 

שפם זו התחלה. אח"כ אחליף את השם. נאמר, בילי-בוב, או יורגן, או אריק. אקראית. אחליף שם. ואף אחד לא ידע מאיפה הגעתי. פשוט אהיה ההוא עם השפם. אריק עם השפם. שם שזוכרים. פרצוף שזוכים. אריק עם השפם. אני אהיה אריק עם השפם. 

אריק עם השפם לא יכול לעבוד בהייטק. אין שם כאלה. אריק עם השפם צריך להיות פועל במה או טכנאי סאונד שכותב שירה בפנקס בזמן הופעות. בזמן שיש לו לנוח לפני שצריך לטפס שוב על הפיגומים ולפרק תאורה. לא שירים טובים. אריק עם השפם יודע את זה. אבל שירים בכל זאת. טובים או לא, זה יותר טוב מכלום. שירים בפנקס מקומט.

ובכל פעם שאיזו מישהי תתחיל איתו, בשביל לקבל גישה לאחורי הקלעים, הוא יתהה אם מאוחר יותר כשינשק אותה, השפם שלו יהיה לה נעים או שישרוט. ולא יהיה אכפת לו באמת, לא אם זה שורט או מדגדג ולא אם היא איתו רק בשביל להגיע לאחורי הקלעים או שבאמת אכפת לה. לא אכפת לו. לא באמת. הוא יכתוב עליה שיר בפנקס בבוקר, על איך היא קמה בבוקר בדירה שלו, שאינה הדירה של האיש שרצתה להגיע אליו, ושתתה איתו קפה, ואז הלכה. ובהופעה הבאה תהיה מישהי אחרת, ולמרות שזה יהיה בדיוק אותו הדבר, בכל זאת יצא לו ממנה שיר אחר. כי לאחת השפם שורט ולשניה מדגדג.