טרף קל

יש לי בזיכרון תמונה שכזו מאיזה סרט שהראו לנו בשיעור היסטוריה בחטיבת הביניים, או בתיכון. שחזור (או אולי מקור? לא סביר) של טקס ההשפלה שעבר אלפרד דרייפוס, כשדרגותיו נשללו ממנו. דרייפוס עומד בסטואיות, בעוד קצין (אנטישמי, כמובן), תולש את הדרגות מכתפיו של דרייפוס, קורע את העיטורים הסמלים מהחזה, ואז שובר את חרבו על ברך (תמיד נראה לי מוזר שאפשר לשבור חרב בקלות שכזו. לא חשוב). 

התמונה הזו קופצת לי לראש בכל פעם שאני מחליף, מרצון או שלא, מקום עבודה. 

עולם ההייטק הישראלי יוצר אשליה של עושר. הארוחות, הרכב, הטלפון, המחשב. ואז יום אחד זה נעלם.

נאמר היום. בעוד כמה שעות. אני עומד להחזיר את הרכב, את המחשב עליו אני כותב, לקחת בעלות על מכשיר הטלפון שלי מחדש, ולהחזיר את כרטיס ה 10ביס שלי. לא חוויה טראומטית כמו דרייפוס, אבל בכל זאת.

ואולי אני סתם דרמתי. הרי בסופו של דבר מדובר גם בסוג של חוויה בודהיסטית. התנערות מרכוש. פחות מטען. צריך להשתדל לזכור שיש בזה גם משהו משחרר.