אני מחבב את צבי גילת. לא אישית (לא מכיר), אלא מקצועית.
כבר כמה שנים שצבי גילת כותב את מדור המסעדות החביב עלי. למדור קוראים "עודף ממאה" והוא מתפרסם בעכבר העיר כל שבוע. בעולם עיתונאי שבו כמעט ולא נשארה ביקורת מסעדות ראויה, וכל זב חוטם, שגדל על שניצל מאמא-עוף ומקרוני עם קטשופ, כותב ביקורת שעניינה הראשי הוא הכותב, האינטראקציה שלו עם עצמו ועם חבריו לסעודה, וקצת גם על האוכל, צבי גילת נשאר איתן בביקורת הפשוטה והכנה שלו.
לא שאני יכול להעיד על עצמי שאני צועד אחריו לכל מקום, ובטח שלא דבק ב"עודף ממאה" כקו מנחה, אבל, עם השנים למדתי לסמוך על הטעם שלו. הביקורת פשוטה, חפה מאהבה של הכותב למילותיו הוא, נקייה ממליצות ומכילה את הפרטים החשובים. כלומר – המנה כמתואר בתפריט, המנה בפועל, גודל, טעם, אופי, מחיר. טוב/לא טוב. עסקה טובה/עסקה לא טובה.
אם בצעירותי הייתי מתענג על השחיטה השבועית של רון מיברג והנוסטלגיה שלו למאכלי ד'ארה"ב, בורגונדי וטוסקנה, הרי שבימנו אלה הפרקטיות של גילת מספקת לי את הסחורה ביעילות גדולה ממנה, ומבלי לתהות מה לעזאזל קשור בוב דילן לבינו גבסו (ד"ר שקשוקה, לא אבא של שי). מיברג תמיד היה חוויה נפלאה לקריאה, אבל העיסוק הבלתי נדלה שלו בעצמו גרם לי לעיתים לחפש שיערות מהזקן שלו, במרק שלי.
נחזור לגילת.
לפני כמה שבועות, פרסם גילת את הביקורת הבאה על פיר 23 (Pier 23) בנמל. שמעתי על המקום לפניו, ולא פקדתי אותו בגלל הסלידה שלי מהנמל באופן כללי ובסופי שבוע בפרט. מה גם שלאחר קריאת הביקורת של גילת, קטן הרצון שלי לפקוד את המקום עוד יותר. ובכך אפשר היה לזנוח את המקום לחלוטין אילולא העכבר הארור, שמפרסם כל פרסום יחצ"ני כאילו היה ידיעה חדשותית.
וכך בשישי האחרון תקף אותי העכבר במידע על כך שהפיר עומד להסגר בסוף נובמבר לחופשת חורף (לא ברור למה), ולכבוד הסגירה, הם מגישים קלאם-צוודר (clam chowder בשבילכם) בתוך כיכר לחם נעימה וחמימה. כל המידע הזה, בצירוף תמונת המנה הכניסו את מיצי הקיבה שלי לפעילות יתר.
מחשבות על כיכר לחם חומה ורכה, מלאה במרק שמנת חם ועשיר, עם ירקות רכים ובשר צדפות הציפו אותי כל ערב שישי, וזכרונות נוסטלגיים, רון-מיברגיים באופיים, אודות מרק בצל בכיכר לחם שאכלתי פעם באיזה בית קפה בסוף שנות השמונים, כשזה היה חדשני ושלאגר גם יחד, שטפו את חלומותיי.
התעוררתי בשבת בבוקר, מתוך ידיעה שהיום אוכלים קלאם-צוודר, ולא איכפת לי צבי גילת.
לכן, כשזוגתי שאלה "מה אוכלים?" השבתי בנחרצות טבעית "לא משנה לי, תבחרי את".
"גוצ'ה" היא אמרה.
אכן סוס מנצח. זנחתי בצד את הצ'וודר, מנחם את עצמי בזיכרונות הביקורת של גילת, ונסענו לגוצ'ה.
היה מלא. רבע שעה המתנה, לפחות.
אני לא ממתין, אף פעם. בעיר מלאה מסעדות ובתי קפה, אין דבר טפשי יותר מלהמתין בחוץ על המדרכה.
"מה עכשיו?" שאלתי בתמימות של ילד.
"ג'קו?" היא אמרה, ספק שואלת.
העלנו רשימה של מקומות ובסופו של דבר, תוך כדי ויכוח סוער על הטיפשות של חוסר הנכונות שלי להמתין 15 דקות, כשברור שייקח לנו יותר מזה למצוא מקום אחר, סובבתי את ההגה לכיוון הנמל, שנוא נפשי להזכירכם, ומצאנו את עצמנו צועדים, זעופים אחד על השנייה ולהפך, ברגל, לכיוון פיר 23, כשבלב אני עדיין עם הנוסטלגיה והכמיהה לצ'וודר.
ואחרי כל ההקדמה, הנה הביקורת שלי:
חרא מקום.
טוב שעומד להסגר, ויפה שעה אחת קודם.
לו הייתי מבקר מסעדות מקצועי, והייתי בונה לי סולם דירוג על שמי, פיר 23 היה מקבל דירוג של:
תפייי, כסססססאמק!
ולמנה העיקרית, פרטים:
בתפריט יש תשע או עשר מנות שונות.
על הקיר מאחורי הדלפק תלוי דף מודפס עם הצעת החודש, הצוודר שלי, ללא מחיר נקוב, בניגוד לחוק, אבל מילא. בתור מקום שממתג את עצמו על פירות הים שהבן מחרובסקי מפלח מהמחסן של אביו (מול-ים), רק שלוש מנות בתפריט הקבוע מכילות פירות ים (לא אקזוטיים במיוחד), והצ'וודר.
שני סוגי טורטיות, מנת קלמארי, מנת שרימפס, צ'יפס (סליחה, פאטאט) ועוד כמה דברים.
קראנו, החלטנו, ועמדנו לבד מול הדלפק, באין לקוחות נוספים ממתינים, כשרוח הים בגבנו, והמתנו.
והמתנו עוד, לקצת יחס. וכחכחתי בגרוני, והמתנו עוד, והשתעלתי כחולה שחפת, והמתנו עוד.
ואמרתי "אההמ, סליחה", וקיבלתי קצת יחס מהמחוצ'קן שמאחורי הדלפק.
נראה שמחרובסקי מעסיק כמה תיכוניסטים מחוצ'קנים מאחורי הדלפק, שיותר מהכול מזכירים את ביוויס-ובאטהד.
הזמנו.
סילחו לי, אין לי את תיאור המנות המדוייק, אבל סמכו עלי, הוא היה פלצני.
טורטיה אנטרקוט (24 ש"ח). קלאם-צ'וודר, כמובן (30 ש"ח), מנה צ'יפס, (סליחה - פאטאט)(12 ש"ח), בקבוק טובורג (14 ש"ח) ומים מינרלים (7 ש"ח).
סה"כ 87 ש"ח לשני אנשים,זה בהחלט לא רע.
I should have known better.
הרי צבי גילת יודע על מה הוא מדבר.
כבר שנים שאני מוחה על כך שמנות האוכל במסעדות העיר גדולות מדי (ובכך מאשים אותם, ולא אותי, בכרס הקטנה שטיפחתי). דוגמה טובה לכך היא מנות הנודלס המפלצתיות של הג'ירף, שאני מאוד אוהב, אבל אפשר להקטין אותן קצת לטובת אלו שחייבים לסיים מהצלחת, כמוני. אז שנים אני מוחה אבל מה שקורה בפיר קצת מוגזם.
הטורטיה הייתה זערורית ולא מרשימה בטעם או במראה.
הצ'יפס, סליחה, הפאטאט (עוד מישהו הריח נאד?), היה תפוגני באופיו, היה לח, רך, ולמרות שהגיע במיכל קרטון מאוד מוצלח עם קטשופ ומיונז, לו היינו מדביקים את הפאטאטים אחד לשני, ספק אם היינו מקבלים יותר מתפוד אחד בינוני.
הצ'וודר היה קצת פחות מבסדר. לא זערורי, אך לא יותר ממנה ראשונה בגודלו. לא טעים במיוחד, לא מבושל ביד מיומנת. הצדפות סבלו ממרקם של גומי, וחרקו כמו גומי על השיניים. המרק היה סמיך מדי, לא "מרקי" מספיק. וגם הלחם בו שכן המרק לא היה מוצלח במיוחד.
אכזבה כבר אמרנו?
על הפנים.
סלח לי צבי גילת כי חטאתי.
לא שעיתי לאזהרה, לא קראתי את הסאב-טקסט, והנה כמו זב חוטם, מאוהב במילותיו של עצמו, מלא בנוסטלגיה למרק מוצלח יותר ואינטראקציה עם זוגתי במקום סיפור על אוכל, מוצא אני את עצמי מנסה לכפר על עוונותיי בביקורת.
סלח לי צבי גילת כי חטאתי.
מי יתן וביקורתי שלי, תציל נפשות תמימות אחרות.
מי יתן.
מי?
"טוב" אמרה זוגתי בחיוך מריר, כשצעדנו לנו חזרה אל האוטו, "אז מה אוכלים?".
"חרא בלבן" השבתי בנחרצות, והלכנו לקנות לי אדידס גאזל-טוקיו מגניבות במקום האדידס מקסיקו-70 הירוקות שאיבדו צורה וצבע.
-
שאלה לקהל הקוראים. "עכבר העיר" מתפרסם ביום חמישי, אך למי שאינו נמנה על מנויי עיתון "הארץ", אין אפשרות לקבלו לפני יום שישי, וכך רק לקרוא בצער על מסיבות/הופעות/אירועי ערב אתמול, שהוחמצו.
האם מישהו יודע איך ניתן להשיג את העכבר בימי חמישי, מבלי לקשור עצמי בטבור למחלקת השיווק של "הארץ"?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרף קל