הבוקר היו לי סידורים בהרצליה, עיר הולדתי, בערך. כמו כל אדם שיש לו "סידורים" מדי פעם, זה לרוב קורה בעיר בה גדלתי. הדואר הרשום מגיע לאמא שלי, סניף הבנק שלי נמצא ברחוב הראשי של העיר וכו'. אז אחת לכמה זמן אני צריך לקפוץ, לקחת פנקסי צ'קים או כרטיס אשראי חדש מהבנק, למשוך דואר רשום ולשתות קפה אצל אמא שלי בבוקר.
נתעלם מאמא שלי לרגע ונמשיך לבנק.
פנקסי הצ'קים שלי הגיעו באיחור. כלומר, למרות התחייבות של הבנק שהם יהיו בסניף אחרי 5 ימי עבודה, הם לא היו. מה שאילץ אותי לכתת רגלי שוב אל הסניף בבוקר יום עבודה, בפקקים, בעצבים ובכו'. שאלה למשפטנים ביננו. האם אני יכול להגיש תביעה, בבית משפט לתביעות קטנות, לפיצוי על הזמן שהושחת?
שעת עבודה שלי עולה כ 120 ש"ח, דלק הלוך ושוב יתומחר בכ 30 ש"ח, קפה עם אמא שלי יעלה לי לפחות עוד סשן טיפול (400 ש"ח, אם אי פעם אחזור לטיפול). כל זה כפול שתיים, כי נאלצתי לסוע פעמיים במיוחד לסניף. בואו נוותר על הטיפול, נעגל קצת פינות, ונקבע סכום פיצוי ראוי – 500 ש"ח. לא גבוה במיוחד. לא נמוך במיוחד. תביעות קטנות, כאמור.
משפטנים, מהם סיכויי הנצחון שלי, בבית משפט לתביעות קטנות, אם אחליט לתבוע את הבנק? אפשר להכיל בתשובה כל בעל מקצוע. האם אני יכול לתבוע חשמלאי שאיחר (או לא הגיע)? אינסטלטור? שליח של "עולם הדילדואים"?
-
ועוד משהו מהרצליה. ביציאה מהעיר, בואכה קניון שבעת הכוכבים, לכיוון מחלף הסירה, החליטו לקשט את שלטי הפרסומת, אלו המחזיקים פרסומת מצידם האחד ומפת העיר מצידם האחר. כל שלט כזה מוקף במין פלקט-קריקטורה של הרצל בכבודו ובעצמו, הנראה כאילו הוא מחבק או תומך בשלט הפרסומת.
ברגע של עומק לא אופייני חשבתי לעצמי שזה די מאפיין את התחושה האישית שלי בנוגע לכל מה שקורה במדינה הזו בשנים האחרונות. נדמה היה לי, לרגע, שכל מה שקורה כאן זה קריקטורה של כל מה שהרצל מסמל, שמחבקת פרסומת ל"סטלה ארטואה". כאילו רוצה לומר:
אם הכל נראה כמו הפלקט הזה שעשו אותי ממנו, לפחות תשתה משהו, תשכח קצת.
ואני אומר:
הרצל, אח שלי, לא יכולת לפחות לבחור משהו מוצלח יותר לשתות?
-
ועוד משהו על פלקטים.
אתמול בלילה ראיתי את התוכנית של גיא פינס.
הייתי רוצה לספר לכם שישבתי על הספה, קראתי ספר איכותי, עישנתי מקטרת מדושנת טבק עשיר בארומה, בעוד זוגתי הנבובה בחרה לצפות בתוכנית, אבל האמת היא שהייתי קרוע מעייפות אחרי יום ארוך, ישבתי בתחתונים על הספה, עישנתי ג'ויינט לא מוצלח עם טבק יבש מדי. הזפזופים שלי נעצרו על ערוץ שלוש כי היו שם כוסיות, וזוגתי לא התנגדה כי היא מחבבת את דורין אטיאס והמדור שלה. כל זה בא להסביר למה ראיתי אייטם על החתונה של עדן הראל ועודד מנשה.
בואו נתעלם מהמוזרות של הזוג הזה לכשעצמו, ונתמקד באירוע, שככל הנראה סיפק המון חומר לכלי התקשורת. אחרי שפינס סיים לשגר לי מהאולפן מגוון הפרטים הטכניים של האירוע ("אתה ואני היינו משלמים 120$ למנה, אבל עדן ועודד שילמו הרבה פחות", כן פינס, אתה ואני, בטח, רק אתה ואני), עברנו לדיווח מהשטח.
מסתבר שצוותי תקשורת לא הורשו להכנס לאירוע, אך כן הוזמנו לעמוד בחוץ. עדן ועודד, מתוך מודעות יפה ליד המאכילה אותם, יצאו החוצה לכמה דקות, אמרו תודה לעתונאים על שבאו (שוב, הוזמנו לעמוד בחוץ), התנשקו שוב ושוב למצלמות, וחזרו פנימה. מה שהותיר את נציגי התקשורת לעסוק בעיקר בעצמם. עד כאן, הכל כרגיל בכל מה שקשור לעולם הביזארי של מכונה, שמייצרת לעצמה דלק מתוך עצמה.
לכן עברה נציגת הפינס לתשאל את האורחים, החל ממשה דץ, דרך טל מוסרי ודודו טופז, ועד לכל מיני יודה ונינטים שאני לא מכיר. גם זה, שיגרתי, ברמה סבירה. מה שעניין אותי היתה השאלה ששאלה הכתבת את כולם. לא – "מה היית מאחל לזוג הצעיר?", או "מאיפה השמלה היפה הזו?", או "כמה לכתוב בצ'ק?". לא! לא ולא!
הכתבת שאלה כל אחד ואחד מאושיות החברה שעברו מולה את השאלה הבאה:
"ראית פעם אירוע שהיו בו כל כך הרבה צוותי תקשורת?"
או במילים אחרות:
"ראית כמה רעש אנחנו בתקשורת עושים מהחתונה הזו?"
שלא יגידו לי שאין תקשורת טובה בארץ. עתונות שמייצרת לעצמה תוכן, ודשה בכך, פילוסופית, בפריים טיים.
באמת מרשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרף קל