טרף קל

...

בא היום, נעשיתי גבר, ויצאתי בלילות עם הציפור,
והייתי מוצא לה טרף, פה חור וגם שם איזה חור,
והיא ניקרה ללא כל מעצור.
"גבר", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול"
...

(מתוך "ציפור המכנסיים הקטנה", חנוך לוין... ואל תטיפו לי לגבי סופו של השיר!)

עכשיו זה מתחיל להיות מעניין באמת!

מי מביננו שקרא מההתחלה (כמעט), יתכן וזוכר כי בעבר ציינתי שכתיבת בלוג והתגובות לפוסטים שקולים למעיין אתר היכרויות.

הבה ונחדדה נקודה זו.

באתר ההיכרויות הזה הכרטיס היחיד הוא שלי!

הכרטיס שלי… ושלי בלבד מתנוסס כאן בגאווה וכל העולם ואחותו (במיוחד אחותו) מוזמנים לעיין בו, ולהחליט האם לזרוק לפח, לשמור לעיון חוזר... או לקפוץ על המציאה (אני תומך באופציה השלישית, כמובן).

אותם אלו שהיו זריזים מספיק זוכרים שבאחד מהפוסטים הכרזתי קבל עם ועדה על תחרות קטנה בין קהל הקוראות.  להלן הפרטים:

באתי והנחתי עצמי על שולחן הקצבים כפרוסת בשר ואמרתי... בואו... קחו ביס.פרס מובטח לראשונה (למרות שאני מניח שגם השנייה והשלישית... היו זוכות בפרס תנחומים... סביר להניח... שהוא היה זהה לראשון, אלא אם השנייה והשלישית באות ביחד).

אין טעם לחפש אחורה. התחרות בוטלה והטקסט נמחק. למה?

מסתבר שנשים רבות (וגברים גם) החליטו שאני מזלזל בהן, מתייחס בחוסר כבוד... ולמעשה ראו עצמן כגוש הבשר. מוזר... אבל לא ממש.

פה ושם מישהו הציע לי (כחלק ממחאה תרבותית על הטקסט, כמובן), למסמר את הביצים שלי לאיבר אחר בגוף כסממן לחוסר הכבוד שלי לנשים (ורק המחשבה על לקרב את הביצים לאותו איבר עושה לי כאבים בשכמות... שנים של יוגה, ואני עדיין לא מסוגל להביא את הביצים לשם).

נו... שוין.

אז הטקסט הוסר, אבל האיזכור לבלוג כאתר היכרויות נשאר במקומו (מתחתיו היתה הפסקה הסוררת).

ואני... את התחרות המשכתי לקיים... בלב.

ובכן לאחר קובלנות חוזרות ונשנות על איכויות המין האוראלי שבהן נתקלתי לאחרונה... קמה עלמת חן צעירה ואמרה... אני רוצה ללמוד. (היא אמרה עוד הרבה דברים... אבל קיצרתי למען האינטרסים הצרים שלי).

למי מאיתנו שלא הבין... מישהי קראה את הבלוג, והתרשמה מספיק כדי לרצות לשכב איתי!!! (לפחות ברמת העקרון, טרום מפגש ראשוני).

אני מוריד את הכובע... ועוטה כובעון.

תרועת חצוצרה... תופים בבקשה...

בית הספר למין אוראלי נפתח בקול תרועה רמה. תלמידה ראשונה נרשמה.

מועד פתיחת הלימודים… בקרוב.

מערך השיעור עובר ליטושים אחרונים.

כלי העזר… ערוכים ומוכנים לפקודתך המפקד… שתיים, שלוש… הקשב!

אימונים על יבש מתבצעים שלוש פעמים ביום לפחות, ותרגולי פתע לפחות פעם ביום (בשירותים בעבודה).

דקה של רצינות:

שלושה ימים שאני יושב ובוהה בתמונות שהיא שלחה לי. תמונות של עצמה. שצילמה בעצמה... לבד (נשמע כמו המנגינה של קישקשתא).

אני עושה זום… מסתכל על תווי הפנים. מסתכל על העור. מסתכל על מבנה הגוף. צורת השפתיים. השיער. העיניים. מדמיין את היד שמחוץ לתמונה, מושטת... אוחזת במצלמה.

אני מקבל זיקפה.. והולך לאונן. שוב.

בראש כבר עברתי כל תנוחה, כל פנטזיה, כל מגע, כל מקום.

אני חייב לציין שריגוש כזה כבר הרבה זמן לא חשתי. משהו כאן מדגדג לי את המיניות בצורה שונה מהרגיל.

אפילו הכתיבה מעלה לי את הדופק.

כמו ילד בן 13, אני מרגיש כאילו אני רוקד סלואו במסיבת כיתה, מחליק 'בטעות' את הידיים כלפי מטה ומרגיש את הרכות של התחת של זוגתי לריקוד (שניות לפני שהיא מעלה את ידי למעלה)… ומפתח זיקפה שדורשת ממני להתכופף מעט קדימה. הלב דופק.

דקת הרצינות תמה... והנה אתם בקהל… והיא... ואני... והציפייה שמורטת לי את הנוצות.

ערוץ ריאליטי פרטי שלי.

כולכם כאן, קוראים עלי, קוראים עליה. קוראים עלינו (בקריאה חוזרת אני נשמע כמו מני בגר... אלוהים אדירים... אני מתנצל).

בקרוב ניפגש. הפוסט הבא יכתב לאחר המפגש.

המשך יבוא...