טרף קל

אחד הפוסטים האחרונים של שלומית, בנוגע לתחזוקת בן/בת-זוג (תחפשו לבד) הביא אותי לחשוב קצת על קורתי לאחרונה, ואף, שומו שמיים, לכתוב. ממש לכתוב, ואף לפרסם. זה התחיל כתגובה שלא פורסמה, ויצא מה שיצא, כמעט בלי קשר לתוכן הפוסט שלה. השראה ממש.

המעבר לדיור משותף עם זוגתי (3 חדרים, קומה ג', 750$, משופצת , מוארת, מרווחת, מטבח חדש, לב תל-אביב, איזור שד' רוטשילד, תודה ששאלתם) הביא עימו, לראשונה מאז הכרנו, גם חיכוכים במגוון רחב של נושאים. חיכוכים בנוגע לסדר, לנקיון, למי עושה מה, ומי משלם על מה. וכמובן ברקע מתנהלת מערכת ההיקשים. כי כל אחד מאיתנו מסיק מסקנות כלשהן על השני כתוצאה מהחיכוך, ובסופו של דבר כל אחד מתמודד עם זה אחרת. אני מאמין שבזמן הקצר שעבר מאז הדיור המשותף צנח עלינו, למדנו איש על רעהו כמות המכפילה, כמעט, את כל מה שידענו עד עכשיו. באופן כללי שנינו מרוצים מאוד שהחיכוכים הגיעו, כי אחרת זה באמת היה עובר כל גבול.

שנה בלי מריבות?

כמה פוצי-מוצי אני כבר יכול להיות, אחרי הכל? אני?

אני חושב ששנינו עמדנו להשתגע. עוד קצת והיינו יוצאים לתקוף קשישים ברחוב, רק בשביל לפרוק קצת עצבים.

תחזוקת בעל?

תחזוקת אישה?

אולי עדיף לקרוא לזה תחזוקת מערכת יחסים?

לפעמים נדמה לי שהעיסוק הכתוב בנושא זוגיות, הוא טקסט עתידי לסיטקום גרוע. משהו בסגנון האימפוטנטיות הרב תחומית של Everybody loves Raymond.

הכל תמיד קצת מוגזם ולא תקשורתי. חמור יותר מהמציאות. הזעזועים עמוקים יותר, הפינות חדות יותר. ההחלטות שמתקבלות והרושם שנוצר גורם לי לפעמים לחשוב שאני כנראה האדם האחרון שעדיין מגלה גמישות כלפי הסביבה שלו ומנסה לתקשר איתה.

בפעם השלישית בחיי אני עובר לגור עם מישהי, ובכל פעם הפינות שלי מתעגלות קצת יותר.

העובדה שלראשונה מזה 5 שנים נכנסה לי גם טלוויזיה הביתה (שלא לומר, לחדר השינה) רק חידדה את התובנה הזו, כי לאחרונה החל עולם הפרסום לדרוש מנשים עם ציצי גדול לא להתפשר על הגבר שלהן, בשום אופן. ומאחר ואני גר עם זוג שדיים ענקיים (DD או F קאפ, תודה ששאלתם), אני נאלץ לעמוד על רגלי האחוריות ולהתעקש, שלעשות אנלוגיה בין חזיות לגבר היא פשע בל יתואר. חזיות הן לא כמו גבר, בשום צורה.

גברים הם קצת יותר כמו נעליים צבאיות, לוקח קצת זמן עד שהרגליים מקבלות את הצורה שלהן. ובאופן מפתיע, גם נשים הן כאלה. אולי זה חלק מלהיות בני אדם.

אבל אולי זה אני שלא בסדר?

אולי לגלות את הגמישות הזו היא סימן לחולשה, ופתיחת דלת לדריסה עתידית/עכשווית של עמוד השידרה שלי?

למזלי, גם יש לי שירותים משלי, ואני יכול להשאיר את הקרש למעלה כמה שאני רוצה. ורק בשביל הכיף, אני מתגנב לשירותים השניים ומרים את הקרש, להכעיס.

שמעון פרס אמר בראיון (לאוליבר סטון, אני חושב), שהטיפ הכי חשוב למשא ומתן זה - לא להתעקש על מה שלא באמת חשוב. נראה לי שבנקודה הזו, הוא צודק. ולכן אני עוצר שניה לחשוב מה באמת חשוב לי, לפני שאני מתפוצץ, ובולע רוק בזעם והולך לשפוך את חמתי על הכלים בכיור בשביל להרגע ולחשוב על זה.

ולכן אני גם נותן לה לבד להחליט איזה מנורה תיתלה בסלון (זכוכית לבנה מינימליסטית מהסבנטיז, משוק הפשפשים, תודה ששאלתם), ולא מתרגז כשהיא מבקשת שוב שלא אזרוק את הגרביים שלי בסלון. ואני רואה בזה תחזוקת מערכת יחסים, בדיוק כמו לומר לה שאני אוהב אותה, ובדיוק כמו לקחת אותה למסעדות ולקנות לה מתנות. ומן העבר השני, אני מצפה לאותה מידת הסבלנות וההבנה והפיצוי. כן, פיצוי. אני מצפה לפיצוי על הכיפוף שלי, כמו שאני משתדל לפצות על הכיפופים שלה. מסחרת יחסים, למה לא?

כי למרות שלא נעים להודות בזה, מערכת יחסים זה גם מערכת וויתורים, מערכת סבלנות, מערכת התאמות. ונכון, כל אחד מותח קו שונה בנוגע לתוכן ועומק ההתפשרות. ואף יותר מזה, הוויתור גם צריך לבוא בשימחה מסויימת, כי יש בו תרומה למשהו שלרוב, גדול ממנו בהרבה.

מאחר ואני מסכים עם טענת הבסיס של שלומית בנוגע להיות מערכת יחסים מוצלחת דבר מאוזן, אני מקיש שעל כל וויתור שאני לא עושה, הוויתור שלה גדל, ולהפך. והחוכמה היא, לעניות דעתי, לא לחכות שהאיזון יגיע, אלא לגרום לו לבוא. צריך לעבוד על זה, או לחיות לבד. האיזון צריך להגיע מאיפשהו, ואם הוא לא הדדי, הוא חד-דדי.

אז כשהיא התחרפנה כשלא סיימתי לפרוק את כל הארגזים שלי בשבוע הראשון, למרות שחלק ניכר מהארגזים שלה עדיין מונחים ארוזים ("כי אני לא יודעת איפה לשים כל". כאילו שאני ידעתי?), נשמתי עמוק והמשכתי לזרוק את הגרביים שלי בסלון.

ככה זה כשמתגמשים, יש מלא כביסה.