טרף קל

יש לי שכן שצועק על אשתו.

מי שגר בתל אביב יודע שאנחנו חיים חלקית גם בדירות המקיפות אותנו. אנחנו יודעים מתי השכנים מלמטה עושים מסיבה, ולמה התחפשה הבת של הדוסים במרפסת ממול. אנחנו יודעים מתי מישהו מקבל סקס מצויין, ומתי יש מריבות. ככה זה. אשלייה של פרטיות וטעימה של מציצנות.

אז בבניין שצמוד אלי, כשדירתם ממוקמת כשמונה מטרים מחלון חדר השינה שלי, יש שכן שצועק על אשתו. כבר שנה שאנחנו גרים שם, וכבר שנה לפחות שהוא צועק עליה. כשאני עומד במרפסת ומעשן אני יכול להביט לתוך המטבח שלהם, ולפעמים אני רואה אותו, בתחתונים, מכין סנדוויץ' או קפה, או בקבוק לילד.

כן, יש ילד, כמובן שיש ילד, וברוב המקרים הצעקות קשורות אליו, וברוב המקרים הוא בוכה. בכל זאת, ילד קטן, בערך בן שנתיים, שלוש, שההורים שלו רבים. זה מלחיץ, אז הוא בוכה, ואבא צועק ואמא מתגוננת ועונה בקול רם, וסופגת צעקות, אז הוא בוכה.

חשוב לציין שהוא הוא לא מרביץ לה.

הוא גם לא מקלל אותה.

הוא לא קורא לה זונה, או טיפשה או סתומה או כל שם גנאי אחר.

אבל הוא כותש אותה עד עפר בצעקות.

לרוב הצעקות מתרכזות בשבת בבוקר. אבל לאחרונה גם בבקרים ובערבים. לרוב הוא צועק עליה שהיא מפריעה לו, או שהיא זזה לאט מדי, או שהיא נצמדת יותר מדי לילד, או שהיא לא נותנת מספיק תשומת לב לילד, או שהיא מדברת חלש מדי והוא לא שומע (ציטוט מהבוקר "למה את תמיד מדברת אלי כשאני בשירותים"), או שהיא מדברת חזק מדי ומעירה את הילד. הוא טורח להזכיר לה שבמאה העשרים הכל סובב סביב כסף, והיא לא מכניסה מספיק בשביל לכלכל את המשפחה, כמוהו. ושהוא צריך להתפרנס גם בשבילה. הוא מזכיר לה שהיא תמיד ככה, ואף פעם לא ככה. שהיא תמיד לא בסדר, לא כמו שצריך. שהיא לא נעלה לילד נעליים בזמן כדי שיהיה מוכן ליציאה, ושהיא מפריעה לו לנעול נעליים לילד כדי שיהיה מוכן ליציאה. ושתתרחק מהילד ושתתקרב אל הילד. ושבגלל שהיא נצמדת אליו אז הילד בוכה, ובגלל שהיא לא שמה לב אליו אז הילד בוכה, ובגלל שהם רבים כל הזמן אז הילד בוכה. וזה לא טוב לילד שההורים רבים, ובגלל זה הוא בוכה.

ובתור אחד שגדל בבית שבו ההורים רבים כל הזמן, גם על שטויות, זה די נורא לשמוע.

הבוקר, במהלך סשן הצעקות, אחרי הצעקות מהשירותים, אל תוך צעקות הנעליים והבכי של הילד, וחמש דקות לפני שיצאתי לעבודה, נכנסתי לחדר האמבטיה שלי עם זוגתי, שם האקוסטיקה מאפשרת לנו לשמוע גם כשהם מדברים בווליום רגיל, ותוך כדי הצעקות שלו עליה, הרמתי את קולי, וכמו דמות מאמן הכדורגל מ"הישראלים", למי שראה, תוך נסיון לחקות את הצועק על אשתו, צעקתי:

אל תטריפי אותי!!!!

שתיקה. דומיה.

לפחות עד שיצאתי מהבית.

הלכתי לעבודה שמח וטוב לב, אבל לא נראה לי שפה זה נגמר.

אולי אני צריך לפרסם תמונה שלו בתחתונים במטבח.

לפעמים צריך להזכיר לאנשים שהם לא לבד על הפלנטה.

אתמול היתה לי יום הולדת. אני בן 32. מזל טוב לי. יייפיייי.  בד"כ דאטס אול איי האב טו סיי אבאוט דאט, אבל... ימי הולדת, עם או בלי מתנות ובלונים, נוטים לנעוץ סיכה בבלון הרמייה העצמית שבו אני חי את חיי.

בחיי.  

בגילוי לב לא אופייני, בנוגע למגרעותיי האמיתיות, אספר, בעצבות מסויימת, שאני אדם נטול חברים.

קשה לי להודות בזה וקשה לי להסביר את זה. כי זה לא שאין לי חברים, או שאף פעם לא היו לי. להפך, אני אדם חברותי ובמשך השנים היו לי עשרות חברים, טובים יותר וטובים פחות. אף פעם לא הייתי בודד, תמיד הייתי פופולרי, מחוזר, מוערך וכו'. ואנשים, לרוב, נהנים מחברתי השחצנית והנרגנת. הבעייה היא שאני פשוט לא יודע איך לשמור על קשר עם אנשים. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע שרפתי את קשרי. אדמה חרוכה, יש לא מעט ממנה מאחורי. כאילו לא היתה לי דרך להתחבר לאנשים חדשים, מבלי לגרש מעלי את הישנים.

באיזשהו מקום אני מרגיש תמיד לבד, וכמעט כל מי שסביבי מרגיש לי זמני. קצת כמו אומן בקירקס נודד, אני מרגיש כאילו אני מתחבר עם אנשי העיירה הנוכחית, אבל לא מתקרב יותר מדי, כי השיירה עוד מעט ממשיכה. אני אשכב עם הבנות העיירה, אבל לא אתלה בהן את גורלי.  מדיניות כזו של "easy to hire ,easy to fire".

אף פעם לא למדתי לפזר את תשומת הלב שלי על יותר מדי אנשים.  ככה זה.

כשמעגל חדש של אנשים נכנס לחיי, מאוד קשה לי לשמור על קשר עם המעגל הישן. כן, יש אנשים כאלה, ואני אחד מהם. גם אמא שלי כזו. גם אבא שלי היה כזה. גם אחותי כזו. כנראה שזה גנטי. כולנו חברים טובים לאנשים שסביבנו עכשיו, וניתן שן ועין בשימחה לכל אדם קרוב, אבל בהתנתקות המעגליים החברתיים, כמו החלפת עבודה או היכרויות רומנטיות חדשות, אני לא אדם שמרגיש בנוח סתם ככה להתקשר לאנשים מהעבודה הקודמת ולשאול "מה נשמע", ונראה שזה הדדי. הטלפון שלי לא מצלצל בלי הפסקה.

לכולנו, משפחתי ואני, יש את החברים של עכשיו, וכמעט ולא את חברי העבר. הם ספורים על אצבעות יד אחת. אין לנו "חבר'ה". כולנו מקשיבים מצויינים, אבל דברנים קטנים בכל הנוגע לבעיות שלנו. גם האחד עם השני. כולנו, באיזושהי התנייה פסיכית שכזו, מורגלים לסמוך רק על עצמנו. איש איש לעצמו. ואין איש נוסף היכול לשאת בנטל. אנחנו שותפים למשפחה ולא משפחה משתפת.

אין כאן כתב התנצלות או התבכיינות. זו מציאות חיי ואני לא מכיר אחרת.

מין נכות רגשית/חיברותית שכזו. אני מסוג האנשים האלה שאי אפשר לעשות להם מסיבת הפתעה כי החברים שלי לא מכירים אחד את השני. אני לא מחבר בינהם.  אם היום נחליט אני וזוגתי להתחתן, יש עשרות אנשים ששנינו נחשיב חברים קרובים, שלא נדע איפה לאתר אותם, או שנרגיש שלא בנוח להזמין. כן, גם היא קצת כמוני.

ושלא תבינו אותי לא נכון, רוב הזמן לא חסרים לי אנשים סביבי. אבל לפעמים, בימי הולדת, כשאני מרגיש שקצת נשכחתי ע"י אנשים שאני עדיין אוהב אבל לא בקשר איתם, אנשים שחלקתי איתם רגעים קלים וקשים, אנשים שנעלמו מסביב לפניה בעוד איזה פיתול של נדידה בין מעגלים חברתיים, זה קצת קשה מחד, וקצת מחדד את תחושת ה"יש לך רק את עצמך", מאידך.

כזו היא המציאות של חיי, ולמרות שאני לא סובל, אם יש משהו שהייתי רוצה לשנות בי, זו התכונה הזו, הכופה עלי בידוד מוזר שכזה. וכך אני וזוגתי, שגם היא, כאמור, דומה לי בצורה זו, מוצאים את עצמנו נאחזים האחד בשניה, גם בימי ההולדת, מוקפים בזכרונות של חברויות עבר, ובסיפורים על חברים שהשני לא פגש, וכל מה שמהדהד לי בראש זה קורט וונגוט, שכתב פעם שכשזוג מתגרש, זה כאילו הם אומרים אחד לשני:

"את/ה פשוט לא מספיק אנשים בשבילי".

משהו חייב להשתנות, מתישהו. לא?

אחרת זה לא יגמר טוב.

אני מניח שרוב הקוראים פה יודעים מה קרה באתר "במה חדשה" בשבוע האחרון. הפריצה. המחיקה. אובדן המידע העצום וכו'. כמו כולם, גם לי היה שם חשבון קטן. שלושה סיפורים קצרים. שניים טובים (אם יותר לי להעיד על עיסתי), אחד פחות. שניים מגובים, אחד לא. הנחתי שהסיפור הלא מגובה, אחד מהטובים, אבד. לא אובדן גדול לספרות הלאומית, לא שריפת הספרייה הגדולה באלכסנדריה, אבל אובדן קטן בשבילי.

לא נעים, לא נורא.

היום האתר חזר לתפקד, ומאחר ולא היו לי בו פרסומים חדשים, הסיפורים הקצרים שלי חזרו לאוויר. מייד קפצתי על ההזדמנות וגיביתי. ואז אמרתי לעצמי, למה לא לפרסם אותו גם כאן? למה לא, בעצם?

קצת רקע, לפני קריאה - הסיפור נכתב מתישהו ב 2004. אוגוסט או ספטמבר, אולי יולי. הייתי מובטל וכתבתי דברים די לא נעימים לקריאה. כך גם הסיפור הזה. קצת לא קל לקריאה. לעיכול. ביום שבו נכתב הסיפור ישבתי לי משועמם מול האינטרנט, ובין פורנו לפורנו הגעתי לבמה. בצד ימין של האתר ראיתי הפנייה לסדנת הכתיבה שלהם. הצצתי, ראיתי שנושא הסדנה הינו "החוויה המינית הראשונה", ושאין מגבלות על הכתיבה. באותו הרגע קפצה לי תמונה לראש. 45 דקות אח"כ, התמונה הפכה לסיפור קצר, שפורסם בסדנה, ובנפרד ב"דף היוצר" שלי. כך סתם, טיוטא ראשונה פלוס ליטוש.

חלק קטן ממכרי קרא אותו באותם הימים. הגיע הזמן לתת לכל השאר, לא?

הערת היבריס קטנה - הסיפור זכה להמלצת מערכת "במה", אוזכר בעמוד הראשי למשך פרק זמן מסויים, וזכה לכמות די יפה של קוראים.

בכל מקרה כולו פרי מוחי הקודח, קשר בין הדמויות למציאות נמצא רק בראש שלכם, והנה הוא לפניכם:

====

רגילה

היא לובשת שימלה פרחונית צהובה, עם כתפיות דקות. יש לה כתפיים רזות ושיער בלונדיני קצר. היא שוכבת על הבטן, על ריצפת הבטון והאבק החום אפור נידבק לה לפנים, לשימלה, מלכלך לה את הזרועות והירכיים. האיפור נוזל לה מהעיניים לאורך תוואי הדמעות, ודם מתחיל להיקרש לה על הסנטר ומתחת לאף. כבר כמה דקות שהיא לא נאבקת, רק מביטה אלי, למעלה, מיבבת וגונחת חרישית באנגלית, "פליז סטופ, פליז, נו".

אני יושב על הריצפה כבר רבע שעה ומרגיש איך נרדם לי התחת. אני מחזיק אותה בפרקי כפות הידיים, מותח את ידיה לכיווני, כלפי מעלה בשבילה. הרגליים שלי מונחות על כתפיה, דוחפות כלפי מטה, כדי לחזק את מתיחת הידיים, כדי להקשות על התנועה שלה. הראש שלה מונח בין קרסוליי ודם נימרח לי על הגרביים. מדי פעם אני משנה קצת את התנוחה ורואה את שוליי טביעת הסוליות שלי  באדום על העור העדין של צווארה. "פליז נו" היא ממשיכה. אבי מושך את השערות שלה אחורה ומפנה את הפנים שלה אלי, הוא מלקק לה את האוזן והיא מרימה שוב מבט עלי, מתחננת בעיניים הכחולות הגדולות שלה. אני מחייך אליה. כשאבי עוזב לה את השיער, הראש שלה נופל מיידית, חסר חיים, ואני מרגיש את החבטה העמומה על הקרסוליים ואת רטיבות הדמעות, הזיעה והדם.

כשתפסנו אותה היא נאבקה כמו חיה, אח"כ כשהורדנו אותה לריצפה וריתקתי אותה למקומה היא, עם השיער הבלונדיני שלה, הזכירה לי את ביסלי, ואיך הייתי צריך ללפות אותה חזק על השולחן של הווטרינר כדי שלא תברח. עכשיו גם היבבות שלה, הבכי החרישי, מזכירים לי את ביסלי.

אבי תופש לה את הכתף ביד אחת ונשען בשנייה על מותניה. הוא מגביר את הקצב ואת העוצמה. אני מרגיש איך בכל דחיפה שלו, כל הגוף שלה נמחץ כנגד הנעליים שלי. כל דחיפה שלו סוחטת ממנה את כל האוויר.

אנחנו באילת, בקומה השישית של אתר בנייה, כנראה בית מלון. אני מאבד את העניין בכל מה שקורה מולי ונותן לראייה שלי לנדוד אל הנוף. מהמקום שבו אנחנו נמצאים אפשר לראות כמעט את כל העיר. האורות דולקים בבתי המלון והמסעדות, מטוסים נוחתים, הירח משתקף בים. אפילו האוויר מרגיש קריר לרגע. אני רואה אנשים נכנסים ויוצאים ממרכז הקניות, אני רואה מכוניות נוסעות צפונה דרומה.

"תחזיק אותה חזק" אבי אומר, "אני הולך לפתוח לה את התחת". "תזדרז" אני אומר לו. "יש זמן, אל תדאג" הוא אומר. בחושך אני רואה איך הוא שולף את עצמו החוצה ממנה. הזיקפה שלו מבריקה מחוץ למכנס הפתוח. הוא יורק על כף ידו ומרטיב את הזין. יורק שוב ומכניס את היד אל בין רגליה. כשהיא מבינה מה עומד לקרות היא מתחילה להשתולל, מנסה לצעוק. אני מהדק את האחיזה ולא נותן לה להימלט. אבי מרים את ראשה שוב מהשיער ומטיח אותו בריצפה, בין רגלי. דם טרי זורם לה מהאף. היא צועקת מכאב כשאבי נועץ עצמו בתוכה. היא מנסה לבעוט ברגליים ולהתקפל, אבל אבי, עם כל הגודל שלו מכניע אותה בקלות. לרגע אני חושש שמישהו ישמע את הצעקות שלה.

היא מרימה את הראש ומסתכלת עלי. המכה האחרונה כניראה שברה לה שן. המון דם זורם לה מהפה. ואני לא יכול שלא לחשוב על ביטון שחטף רסיס בבטן בג'נין ואיך כל הדם עלה לו מהפה, והרופאים אמרו שהוא טבע בדם של עצמו. ולי עד היום יש חלומות עליו, על ביטון, שוחה בים של דם, צף, כמו בים המלח, קורא עיתון מתחת לשמיים כתומים.

אבי מתחיל להתנשף כשהוא מגביר את הקצב. מהר יותר, מהר יותר. בסוף הוא גונח, ומרפה את כל הגוף. הוא נשכב קדימה עליה, מלקק לה את הצוואר והאוזן, משחק לה עם השיער, מנסה לדחוף ידיים מתחתיה, למשש לה את החזה. "עכשיו תורך" הוא אומר לי.

כמעט בלי מאבק מצידה אנחנו מחליפים מקומות. אני מפשיל את מכנסי עד הקרסוליים ומוריד את התחתונים אבל לא עומד לי. אני רוכן על ברכיי ודוחף לה יד בין הרגליים, אוסף את הלחות בכף ידי. לחות סמיכה, כמו שמן וסבון נוזלי. אני משפשף לעצמי את הזין עם הלחות הזו, עד שהוא מזדקף. אני רוכן קדימה, מחפש את הפתח ולא מוצא. אבי צוחק עלי "נו, יא בתול, לא מצליח למצוא כוס של זונה בחושך?". אני מחפש עם היד, מפשפש עם האצבע ומוצא, משתמש באצבע להכוונה, וחודר אליה. שוב היא מתחילה לזוז, אבל אבי אוחז בה חזק. היא מרימה את הראש אליו הפעם ולוחשת לו "פליז סטופ". "פליז סטופ" אבי מחקה אותה וצוחק.

אני מרגיש כאילו כל העיר מסתכלת עלי. אני מרגיש איך הדופק שלי עולה והנשימה מואצת. אני זז קדימה ואחורה מהר. וניזכר שוב על ביסלי ואיך היא היתה מזיינת לי את הרגל למרות שהיתה נקבה. אני מפסיק לשמוע את הסביבה  ושוקע לתוך הנשימות שלי. מהר יותר ומהר יותר. אני מרגיש את זה עולה ועולה... ופתאום כל השרירים מתכווצים לי, בגב, בתחת, בירכיים. כיווצים מהירים, כמו דופק לא סדיר, והזרם החם שנפלט לתוכה. אני מושך את עצמי החוצה מהר. "זהו?" אבי שואל. "יאללה בוא נעוף מכאן" אני אומר לו, "השמש כבר מתחילה לעלות".  אני מתלבש מהר ובזמן שאבי קושר אותה אני משתין למטה מהקומה השישית. "בעוד שעה יבואו הפועלים וישחררו אותה..." הוא אומר לי, "...או שיעשו עליה עוד סיבוב" הוא צוחק.

עשר דקות הליכה ואנחנו בבית החייל. בדרך אני מראה לאבי את הדם שיש לי על היד שדחפתי לה בין הרגליים. "שים אותה בכיס עד שנגיע. בטח היתה בתולה, עם כל הדם הזה" הוא אומר לי. "גם אני הייתי" אני אומר לו, "אבל אל תספר לאף אחד". "אני יודע" הוא אומר, "אל תדאג". ואני יודע שהוא משקר.

אנחנו נכנסים לחדר שלנו בבית החייל ואני נכנס למקלחת. אני מתקלח במים קרים כדי לצנן את הגוף. באור הניאון, על רקע החרסינה הלבנה אני רואה את הדם, חום ויבש על היד, דם על הירכיים, דם על הזין, דם על המכנסיים שזרוקים בצד. אני נכנס מתחת לזרם והדם זורם על החרסינה הלבנה, גם האבק והזיעה והזרע, גם הסבון והשמפו. אח"כ אני יושב בתחתונים ומבריש את הנעליים הצבאיות, מוריד מהם את האבק, בזמן שאבי מתקלח ושר שירים של בועז שרעבי.

השירה של אבי מהמקלחת מעירה את ברגר ואמסלם. "תן לישון, יא זבל". "צריך לקום כבר" אני אומר להם, ועולה על מדים נקיים. חצי שעה אח"כ אנחנו יושבים בארוחת בוקר, עוד עשרים דקות וכולנו על ההסעה בדרך לבסיס. "פלדמן איבד את הבתולים בלילה, עם איזו תיירת מזדיינת" אבי מספר לכולם באוטובוס. "מברוק" אומר ברגר, "אולי תביא אותה לבסיס בשבת, שכולנו נעשה סיבוב".

===