גם אז, היום לפני 33 שנים, היום בו נולדתי, היה יום שני. וממש כמו היום, רוב העולם עבר על לידתי בשתיקה.
אני לא יודע מה היה מזג האוויר באותו היום, אבל מספרים לי שנולדתי במשקל 3 ומשהו קילו, בשעות הבוקר, בבית יולדות "הקריה", הידוע היום כמקום בו מוצבים שלטי הפרסומת שליד מחלף השלום. רוב משפחתי נולדה באותו המקום. אחד מאחיה של סבתי הספיק להוולד שם בשנות הארבעים. אמי ואבי נולדו שם. כך גם אחותי הגדולה, שאפילו הספיקה ללדת שם בעצמה.
סבא זלמן, אז קרוב לגיל 90, סבה של אמי, הציע לי את השם "שניאור". אחותי, אז בת 5, הציעה - "טל". וזה מה שנבחר.
נעים להכיר – טל רוזנברג, והיום אני בן 33.
שנים אח"כ יאמרו לי פה ושם: "אהה, ברור טרף קל, ט' בהתחלה ול' בסוף. ברור". ובכל פעם אני אומר את האמת, שלא חשבתי על זה בכלל וזה יצא ככה די במקרה. לא פעם אמרו לי שהשם לא מתאים לי, ואני נוטה להסכים. שם בעייתי "טל". האמת היא שמעולם לא הכרתי "טל" שהשם ישב עליו טוב. זה מין שם כזה, קטן וחלק, שלא מתלבש טוב על אנשים גדולים ומחוספסים. אולי בגלל זה אנשים נוטים לשכוח אותי, או לפחות לא לזכור, שזה אותו הדבר, אבל בדרגת חומרה פחותה.
בכל מקרה, אתם בטח תוהים למה פתאום, אחרי יותר מארבע שנים של "טרף" אני מחליט פתאום להיות אני. סתם אני. רק אני. ובכן, זה הכל בגלל ג'ון הולמס. כן כן, שחקן הפורנו זצ"ל. ממש בגללו.
טוב, לא בדיוק בגללו אלא בגלל סרט תיעודי אודותיו, שהוקרן בערוץ שמונה בשבועות האחרונים. במהלך הסרט, המתחקה אחר דמותו הדי מתוסבכת של האיש והצינור, מתראיינת אחת ממאהבותיו הקבועות, שמספרת על כך שלא ידעה פרטים רבים על חייו "האמיתיים", כמו למשל העובדה שהאיש נשוי. זאת למרות קשר ארוך וקבוע בינהם. הולמס, מסתבר מהסרט, היה שקרן כרוני. או כמו שאומר אחד מחבריו – האיש היה משקר גם כשהאמת נשמעה טוב יותר.
בכל מקרה, במהלך הראיון עם אותה מאהבת עבר, היא אומרת שלו היתה יודעת על חייו הסודיים, היתה מיעצת לו להפטר מכמה מהזהויות הסודיות שלו. להפטר מכמה מרבדי החיים הכפולים שניהל. הולמס לא שמע את עצתה, וגם אם היה שומע, ספק אם היה מקבל. בקצרה – הדרך אל סופו היתה די עגומה.
עכשיו, זה לא שאני מצפה לסוף עגום, אבל משהו באותו קטע גרם לי להבין את ההקלה שבהשלת "זהות סודית" מעלי. מעבר לכך, עם השנים גם נגמרו לי הסיבות להסתתר. רוב האנשים שמכירים אותי, מכירים גם את הבלוג, וגם מאלו שעדיין לא, אין לי מה להסתיר. לאחרונה שמעתי וקראתי סביבי מספר דיונים סביב משמעות שמירת האנונימיות וההשלכות של העניין. עסק הביש סביב הבלוג "עומדים בשער" והשמירה הקנאית (והמכובדת והמובנת) של הכותב על זהותו (האנונימית לגמרי), רק הדגישו בעיני את חוסר הצורך שלי באנונימיות.
אין לי סודות אפלים מתוככי גופי התקשורת או הפרסום לחשוף. אין לי אנשי שוק אפור הנושפים בעורפי. אני לא מספר סיפורים על האנשים שיושבים בכיסאות לידי בעבודה ולא מסתובב בחוגי סלב'ס וחושף את חייהם האפלים. לקח לי קצת זמן להבין שאין שום יתרון באנונימיות שלי. בנוסף לכך, עם השנים, הפער ביני לבין "טרף" הלך והצטמצם. דעתו היא דעתי. גם כן אלטר אגו. אלטר-אגו בתחת שלי. הוא זה אני ואני זה הוא. ואיזה מין סופרמן הוא, אם מתחת לחולצה המכופתרת נמצאות שערות החזה שלי, ולא הגלימה האדומה שלו?
ולכן אין לי בו ממש צורך עוד. למדתי לעוף גם בלעדיו.
תירגעו, קחו אוויר. אני לא הורג את "טרף" בעיקר בגלל שהתרגלתי לשם ואני די מחבב אותו, אבל נעים להכיר, אני הוא האיש שמניע את האצבעות שכותבות את טרף אל המסך ממש ברגע זה. קוראים לי טל רוזנברג, אני בן 33 היום, ואני גר בדירה שכורה במרכז תל אביב. כל השאר כבר גלוי, או יתגלה בעתיד, או שפשוט לא עניינכם. בכל זאת, גם לי יש חיים. וגם על זה, רוב העולם יעבור בשתיקה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טרף קל