טרף קל

יש אנשים, שבשביל חומוס טוב, מוכנים לסוע ל"אחרידינייה", יעני, לסוף העולם.

אל תדאגו, האנשים האלו, הם לא אתם.

אתם רק תשבו בשקט, תאכלו חומוס מקופסה, ותלמדו מילה חדשה בערבית, שמאיימת להחליף את ה-"סלבריק'ה" של דיסקונט, כמילת המגניבות הזמנית, עד שזו תוחלף באחרת. כרגיל.

חומוס הוא נושא רגיש שיושב על קו התפר החד, שבין ישראליות לערביות. בין הפלגיאט הקולינרי של האוכל הישראלי לבין השורשים העמוקים של תפריט ערביי האיזור. בעשרים השנים האחרונות החומוס ביצע מהפכה בתפריט הביתי. בתור ילד, אני זוכר שזו היתה חגיגה מיוחדת, כשאבא שלי היה נוסע למסעדת "מי-ומי" זצ"ל, בצהלה, ומביא קופסת חומוס במיוחד בשביל ה"על-האש" בגינה. אז לא היה חומוס בבית דרך קבע. לא היו קופסאות פסלטיק במכולת של מיקי. רק כמה שנים אח"כ התחילו להופיע חומוסים קרים בקופסאות פלסטיק על מדפי הסופר (שלא בקופסאות שימורים).

הדרך משם ללב הקונצנזוס היתה קצרה.

בעשרים השנים האחרונות החומוס הפך למאכל הלאומי האמיתי, במקום הפלאפל. חומוס הוא המאכל שבאמת נכנס לנו לנשמה, לפיתה ולמקרר של כל בית. הבסיס שהולך כמעט לכולם, עם כמעט הכל. עם צ'יפס. עם סלט. עם סטייק. עם פלאפל. אייל שני הכין אותו עם שרימפס. מישהו שעבדתי איתו פעם היה טובל בו אגרול. חומוס הולך טוב עם נקניק. חומוס הולך טוב עם מלפפון חמוץ ברבע פיתה במסיבת יום הולדת בבית הספר היסודי. חומוס הולך טוב גם סתם כך, עם עצמו.

החומוס הוא החמאה שלנו.

חמאת הבוטנים שלנו.

המרמייט/וג'ימייט שלנו.

המיונז שלנו.

הריבה שלנו.

חומוס הוא גם נקודת המפגש ההמונית של הסכסוך הערבי-ישראלי. המקום שבו הכי הרבה ישראלים מוכנים לפגוש הכי הרבה ערבים. חומוס הוא הגורם, שבשבילו חלקנו מוכנים לנהור לכפרים עלומי שם, בין בתים בלי טיח חיצוני ועיזים, בשביל למצוא חומוסאי מסתורי ומשופם שמכין חומוס כבר 400 שנה, בלילות של ירח מלא בלבד, ופותח את שערי חומוסייתו בין חמש בבוקר לשש שלושים וחמש (כשנגמר החומוס, כמובן), ואז הולך לישון ולחלום על החומוס של מחר. כך במיתוסים של כולנו.

חומוס גם מייצג יפה את הפערים התהומיים בין הישראליות לערביות המקומית. הפער שבין המשחה הזו באריזת הפלסטיק הקרה על מדף המקרר בסופר, לבין הצלחת החמה הזו עם התבלינים, השמן והלימון של החומוסיה הערבית ה-"אמיתית". הפער בין תוצר מופלא של מציאות קולינרית מקומית, לבין תרבות צרכנית אופורטוניסטית של מהר, ועכשיו, ועם חיי מדף סבירים.

בכל מקרה, בשביל חומוס טוב, לאחרדינייה אתם לא צריכים לסוע. לא באופן אישי.

בשביל זה יש את צבר שהגיעו, לפי הפרסומת – עד ירדן, שהיא כידוע, בסוף העולם, שהוא כידוע לכל מי שטס פעם עם רויאל-ג'ורדניאן, נמצא רק 25 דקות טיסה מנתב"ג. סוף העולם בהחלט (ואנחנו בדרך).

סוף העולם, כי הרי אחרידינייה היא רק מילה נרדפת לאחמדינייה, מקום גידולו הטבעי של האחמד המצוי, והרי אתם, אין לכם שום כוונה ממש להתערבב עם אחמדים.

בין כוונות הרובה, מאחורי הפנקס במסעדה מזרחית או בתוך קופסה בסופר זה בסדר, אבל ממש לפגוש אותם, עם השפם והכל, זה כבר לבקש קצת יותר מדי מרוב הציבור הישראלי, לא?

וזו היא התובנה האמיתית של סלטי צבר, בדרכם לכבוש את שוק הסלטים הקרים. כי הרי כיבוש, זה מה שאנחנו מבינים הכי טוב. צבר הבינו שבעצם, אנחנו אוהבים ערבים. צבר הבינו שאנחנו בעצם רוצים להיות קצת ערבים. ערבי זה אותנטי וחם. אמיתי, טבעי ובריא. שורשי. תוצר מקומי אמיתי של שנים בצל עצי הזית בשמש הקופחת.

תובנה זו הינה גאונות לשמה.

צבר הבינו שכולנו רוצים קצת ערבי בתוכנו, כי אין לנו ממש הגדרה עצמית בלעדיהם. צבר גם הבינו שאנחנו רוצים את הערבים שלנו בשמורות, כמו אינדיאנים, שאנחנו רוצים לפגוש אותם בתנאים מבוקרים בלבד, ולא באמת בטבע. צבר הבינו שכולנו רוצים לטעום "איך זה באמת", בלי לקחת סיכון ולצאת מהמזגן.

וכך יצאו צבר בסידרה של צעדים, כדי לדחוף לנו מוצר דמוי-ערבי "אמיתי" בקופסה, במקרר בסופר.

בשלב הראשון, באיזור שנת 2000 החליטו בצבר שלציבור לא די במשחה בצבע בז' שכתוב עליה חומוס, אלא יש מקום למוצר איכותי יותר על מדפי הסופר. עד כאן הכל בסדר. צבר השיקו חומוס עם תוספות. אנחנו קיבלנו משחה עם גרגירים, צנובר וחריף, צבר קיבלו כסף, ולכולם היה כיף.

כדי לדחוף את המוצר הדמוי-ערבי שלהם, בחרו בצבר להכניס פנימה, למערך השיווק, שני גורמים דמוי ערביים, בכדי ליצר אותנטיות מכלום.

הגורם הדמוי-ערבי הראשון הוא כמובן ז'אק כהן.

האיש הכי דו-קיומי על הפלאנטה. גם כהן, וגם מדבר ערבית. יליד מצריים לאב ממוצא סורי ואם ממוצא מצרי. מכיר ערבים אמיתיים. לכל הרוחות, האיש שיחק את אבו ראמי, הבוס של בסאם זועומוט המנוח (השמן עם השפה, כן) ב"מסעדה הגדולה" – שהיא בפני עצמה היתה תצוגת ה"ערבי הטוב" הכי גדולה שנחתה על הציבור הישראלי מאז ומעולם. ז'אק כהן הוא ה"ערבי הטוב" בהתגלמותו. חם, אוהב, שמח, כנוע, מסתפק בשלו, ובעצם בלב, לא רוצה לעשות דבר מלבד לשרת את היהודי הטוב, שבא לטעום קצת מהאותנטיות הזו על צלחת. ז'אק כהן הוא ה"ערבי הטוב" הכי טוב שיש, בעיקר בגלל שהוא יהודי.

הגורם הדמוי-ערבי השני הוא שיר הנושא.

נגנו לכם בראש את "חומוס עושים באהבה או לא עושים אותו בכלל, וואי-וואי-וואי צבר" ותנסו לנחש מאיפה השיר הזה מוכר לכם.  לחן עממי? מקומי? הצחקתם אותי. זה השיר ה-"יווני", "חלום מתוק" של שלומי סרנגה ומושיק עפיה, בעיבוד דמוי ערבי, עם עוד קצת סילסולים ופחות קצת בוזוקי. מגניב לא?

בכל מקרה, עד כאן הכל היה בסדר.

אבל צבר רוצים צמיחה, ולכן, מאוחר יותר, בשלב השני, החליטו בצבר לגשת לעניין הרגיש הזה שבעצם חומוס זה משהו שערבים עושים. אבל בכדי לא לקחת סיכון עם ערבים אמיתיים (עם שפם, שעושים פיפי בחומוס) החליטו צבר לעצור לרגע. כי למרות שיש להם אנשים שמוכנים ממש לסוע לאחמדינייה, ולפגוש אחמדינים, הם לא בטוחים שהציבור הישראלי מוכן באמת לפגוש ערבי אמיתי על המדף שלו בסופר-אחושרמוטה-זול בשטח ההפקר שבין פתח-תקוה לפתח תקוה, ולכן החליטו בצבר - להמציא ערבים.

כן כן, שמעתם אותי נכון. להמציא ערבים.

צבר המציאו שלושה ערבים, לפחות.

יש כל כך הרבה מהם בעולם, אף אחד לא ישים לב אם נמציא עוד שלושה, ודאי אמרו לעצמם קברניטי החברה. וכך באו לעולם בחטא:

אבו ראמזי, סמיר הגדול ועלי סולטן – שלושת הערבים הכי פיקטיביים שיצא לכם לפגוש בחיים.

בשנת 2003 השיקו צבר את סידרת סלטי "מלך החומוס".

ואני מצטט (מתוך טופס בקשה למועמדות לפרס פירסום – אפי פלטינום):

"המיצוב שנבחר לסדרת המוצרים החדשה היה "חומוס כמו בחומוסיות", זאת כהמשך למיצוב של צבר כחומוס הכי אותנטי, שנעשה באהבה. בהתאם למיצוב הנבחר, נבחרה שם הסדרה ("מלך החומוס"), נבחרו שמות המוצרים המזכירים שמות של חומוסיות אמיתיות (אבו ראמזי, סמיר הגדול ועלי סולטן), ועוצבו גם אריזות המוצרים (אריזות פלסטיק מאורכות, פשוטות עם עיטורים אתניים – כמו אריזות

take away של חומוסיות). 

ההצלחה לא אחרה להגיע  :כבשנו גם את החומוס החלק ועברנו להוביל את כלל שוק הסלטים !"

שוב פעם כיבוש?

מישהו מזהה תבנית?

בכל מקרה, זה עבד, הקטע הזה של להמציא ערבים.

מה עבד? זה היה היסטרי.

צריכת החומוס עלתה. המכירות של צבר נסקו. איש לא רגם את משרדי החברה בבקבוקי תבערה. אף אחד לא הבעיר צלבים או מגני-דוד בפתח רשתות השיווק. ולמעשה, כמעט אף אחד לא שם לב שהמציאו פה עוד שלושה ערבים, למרות הבעייה הדמוגרפית המרחפת כחרב מעל הראש. ולמעשה, גם אם מישהו שם לב, הרי ערבי פיקטיבי קל יותר לעיכול מערבי אמיתי. ערבי פיקטיבי לא עושה פיפי בחומוס, וגם עם עושה, זה פיפי פיקטיבי, אז זה בסדר.

אבל אותנטיות לא באה בקלות, ולכן, החליטו בצבר, ממש עכשיו, שהציבור מוכן ל- שומו שמיים – ערבי אמיתי (עם שפם, כן).

עכשיו כשיצאו צבר לחפש ערבי, מן הסתם היה ברור שצריך "ערבי טוב". אבל מאחר וכולם יודעים ש"ערבי טוב" הוא "ערבי מת", ו"ערבי מת" לא "עושה חומוס", נאלצו צבר למצוא משהו אחר. מישהו אחר. עדיף חי.

אלא שבמקום לנסות וליצור קשר עם מישהו אמיתי מהארץ, מישהו שלכולנו יש גישה אליו. מישהו עם רקורד מוכח ועם קהל מאמינים. החליטו בצבר למצוא מישהו אלמוני. ולכן, במקום לנסות לקרב בין תושבי המקום לתושבי המקום, החליטו בצבר להתקדם לשלב הטבעי הבא - במקום להמציא ערבים – לייבא ערבים.

כן כן, שמעתם שוב – לייבא ערבים.

או ערבי אחד, בינתיים.

ערבי לא כבוש. פראי ואקזוטי.

ולכן בקופסה החדשה לא תמצאו את אבו חסן או קלאבוני מיפו, לא סעיד מעכו, לא אבו אדהם מכפר יסיף, לא בהדונס מרמת גן (טוב נו, הוא לא ערבי). לא לא. גם לא חומוסאים פחות מוכרים בציבור הרחב, אך בעלי אפיל מקומי נדחו, או לא נבדקו (לעולם לא נדע).

אז מאחר ולא נמצא "ערבי טוב" בארץ, החליטו צבר ליבא "ערבי טוב" מירדן. שכן ידוע שהירדנים כולם, כמו המלך חוסיין תנצב"ה, "ערבים טובים" מן המסד עד הטפחות.

החומוסאי הנבחר - ניהאד אלחן.

מישהו שמאחר ואינו כבוש, אינו חמוץ. ומאחר ואינו חמוץ, סביר להניח שלא יעשה לנו פיפי בחומוס. מישהו שיבוא, יעשה חומוס וילך. מישהו שאף אחד לא ילך לבדוק באמת מה טעם החומוס שהוא מכין בבית, באהבה או שלא. מישהו שבעוד חצי שעה, נשכח שאי פעם היה קיים.

עכשיו אין לי ספק שניהאד מכין חומוס טוב. לפי הקומוניקט המפורסם באתר צבר ניהאד הוא בעל היסטוריה עשירה בעולם החומוס. למרות זאת, קצת מוזר לי שבתמונות נראית החומוסיה האמיתית של ניהאד, בסימטאות העיר העתיקה של עמאן, סגורה.  (בכל מקרה, אם מישהו יכול לומר לי מה כתוב בשלט, בתמונה של החומוסיה, אשמח. עם קצת הערבית שאני מכיר, אני יכול לומר די בוודאות שלא כתוב שם "חומוס ניהאד".  משהו "עוויסי", אם אני קורא נכון).

כך או כך, ייבוא הערבים בעיצומו.

ניהאד עבר בגשר אלנבי, תוך הצהרת אמונים ואהבה לחומוס, משל היה עברי לידר מול גדוד שיריון. ניהאד עבד עם המדענים של צבר על פיתוח הגירסה המסורסת בקופסה לחומוס האמיתי שלו והשתתף במסע הפרסום. אכן, לא יאמינו לו בבית. אני בבית שלי ואני לא מאמין. צבר אף פתחו לו, לכבוד סוף הקיץ, לכמה ימים, חומוסיה ביפו, ואפילו עשו מסיבת השקה עם סלבריקה'ס.

כמובן שאת החומוסיה "ביפו" מיקמו ממש בכניסה ליפו, איפה שבאים התיירים לאכול באבולעפיה, לא איפה שהעזובה והעוני. איפה שהשעון, לא איפה שחמולת טורק יורה בום בום על חמולת עאשור וחמאד ולהפך. לא איפה שנרקומנים שודדים זקנות. כל זאת, אני מניח, כדי שהמגע עם הערבים ישמר פרגמטי, מבוקר, גן-חיותי, ולא אמיתי.

לא מפגש מעורב, אלא תיירותי באופייו. ביקור בשמורה.

לא שותפות אמיתית אלא צרכנות ושיווקיות.

לא דיאלוג אלא מצגת.

תיאטרון החומוס, אם תרצו.

חומוס לתיירים. מצרפת, מארה"ב, מבת-ים ומרשל"צ. חומוס שאין קשר אמיתי בינו, לבין המקום בו נאכל. חומוס של פרסומות. אז לפרק זמן מוגבל – יפתח סניף של גן החיות, ובו ירקח הזן הנכחד – הערבי הטוב - ניהאד הירדני, חומוס לציונים, תחת פיקוח מתמיד של אנשי צבר.

שלא יעשה לנו פיפי בפנים, כן?

ואני אומר - אם אתם רוצים חומוס טוב, אל תקנו אותו בסופר, תוציאו את המשחה הדלוחה הזו מהבית כמה שיותר מהר – כנסו לאוטו וסעו ליפו, או לעכו, או לחיפה או לירושלים. תמצאו ערבי אמיתי. כזה שקם בבוקר ומכין חומוס, כי זה מה שהוא עושה.

כי מזה הוא מתפרנס, כי זה מה שעושים, או כי זה מה שאפשר לעשות.

מישהו שעושה חומוס עם אהבה או בלי אהבה. זה לא משנה. וזה לא חשוב.

תאכלו מנה של חומוס או מסבחה, וקחו גם קופסה הביתה, בשביל הסנדוויץ' של הילד, לבית-ספר.

זה זול, זה טעים, זה טרי, וזה באמת, במציאות של היום, הפתח היחיד שיש למישהו מאיתנו, לשכנים שלנו. אלו שהיו כאן תמיד, ויהיו כאן תמיד. אלו שאולי כדאי, שנתחיל ללמוד לחיות איתם. בעיקר בגלל שהם יודעים לחיות פה, יותר טוב מאיתנו. לא צריך להמציא אותם, ולא צריך ליבא אותם. לא צריך לארוז אותם בקופסאות ולזייף להם אותנתיות. הם פה, הם אמיתיים והם מסביבנו, לכו תפגשו אותם.

אולי עם הזמן, תפחדו מהם קצת פחות.

[יום. חוץ. קריינית רזה, בחולצה מכופתרת לבנה, עם מחשוף קל, עומדת מול המצלמה במדיום שוט. ברקע, שכונת פרברים ממוצעת. בתים פרטיים/דו-משפחתיים. גגות אדומים. גינות. עצים. ציוץ ציפורים. פסטורליה.]

קריינית:

שכונת סביוני נחליאלים, בעיירה מעלה-מטה. הוקמה בשנות ה 70. התושבים, כ 300 בתי אב, משפחות בנות המעמד הבינוני, שכירים ובעלי מקצועות חופשיים, עברו לכאן לפני שנים במטרה לברוח מהמולת העיר ולקבל חיים טובים יותר, בטוחים יותר, שקטים יותר. רק 20 דקות מתל-אביב, והירוק והשקט עושים טוב על הנשמה, על פני השטח...

[מוזיקה דרמטית]

קריינית [ממשיכה]:

...אבל משהו כאן לא בסדר, ואף אחד לא עושה שום דבר בנידון.

[עוד מוזיקה דרמטית. המצלמה מציגה תמונות של ארובות מעלות עשן. בוץ עכור בתעלה. זקן יושב על ספסל ולוקח תרופות. כלב מחרבן על שביל בגינה ציבורית. ילד מחטט באף]

קריינית[ממשיכה, על רקע מוזיקה מעוררת מתח, הולכת לאורך רחוב רגיל, בשכונת בתים צמודי קרקע]:

בחצי השעה הקרובה, ברוטו, נחקור ונחשוף שמשהו כאן לא בסדר. נציג לכם מידע כאילו-מדעי רופף, ובלי באמת לרדת לעומקה של סוגייה, אנחנו ננסה להפחיד אתכם כמה שיותר. אנחנו נראה לכם שלאף אחד לא אכפת, ושבחו"ל יותר טוב.

כי משהו כאן לא בסדר וזו סיבה חמורה לדאגה, לא רק כאן בסביוני נחליאלים, אלא גם בבית שלך ושלך. וכמו בכל מקום אחר, גם כאן – אף אחד לא עושה שום דבר בנוגע למשהו.

[עוד מוזיקה דרמטית. על המסך מוצג שם התוכנית – באותיות חדות, בצבע אדום עם סימן קריאה גדול: שמישהו יעשה משהו!]

===

[קאט אל תוך בית. אישה עומדת במטבח ומכינה קפה, בעלה יושב ליד השולחן עם הקריינית, ונראה שהם מדברים]:

קריינית, ב – voice over:

זיוה וישראל ירדני עברו לגור בשכונה מייד עם הקמתה, לפני כשלושים שנה, גם הם, כמו כולם, חיפשו קצת שקט מהמולת העיר, ומרחב לגדל בו את ילדיהם, שעזבו זה מכבר את הבית.

ישראל ירדני [מחזיק ביד ערימה של דפים]:

תראי מה זה, שנים שאני משלם ארנונה, ועדיין מסביב מלא אנשים חולים ומתים.

בית כן, בית לא, בית למה לא.

אני מרגיש שמישהו מפקיר אותנו. למישהו לא אכפת מה קורה כאן עם האנשים הקטנים. זה משהו שלא יאמן.

זיוה ירדני:

זה משהו. זה משהו.

כשעברנו לגור פה, מי חשב אז על חשיפה למשהו?

מי בכלל ידע שמשהו יכול להיות איפשהו?

פתאום, אחרי שלושים שנה, מישהו בא ואומר לי שיש פה משהו, שיכול להיות שעושה משהו לאנשים, ואף אחד לא עושה שום דבר בנידון. ובינתיים אנשים מתים. מסרטן, מאלצהיימר, מגריפא ומזיקנה, ולאף אחד לא אכפת חוץ מלמשפחות שלהם.

קריינית:

אף אחד לא עושה שום דבר?

זיוה ירדני:

אף אחד לא עושה שום דבר!

[מוזיקה דרמטית]

===

[קאט. יום. חוץ. ליד שלולית בוץ עכורה. קריינית עומדת עם גבר כסוף שיער בעל חזות מזרחית, רזה, בחולצה כחולה מכופתרת]

קריינית ב voice over:

ד"ר עמי שקשוקה הוא מומחה בינלאומי למשהו.

[על המסך מופיעה, מתחת לדמות הד"ר, הכותרת: ד"ר שקשוקה. "מומחה למשהו"]

ד"ר שקשוקה:

הנזק שעשוי להגרם מחשיפה ארוכת טווח למשהו יכול להיות עצום ובלתי הפיך. מגוון רחב של סימפטומים עשויים להיות מקושרים לכל מיני דברים, ועד שלמישהו קורה משהו, יכולות לעבור שנים.

קריינית:

ואי אפשר להרגיש שמשהו לא בסדר?

ד"ר שקשוקה:

תראי, כשמשהו נכנס לגוף במינונים קטנים לאורך תקופה ארוכה, לא תרגישי בשום דבר, אבל הנזק בחשיפה למשהו הוא מצטבר, וכשלבסוף תרגישי במשהו, זה כבר עשוי להיות מאוחר משהו.

קריינית:

רגע רגע, תן לי להבין, כשאתה אומר חשיפה, אתה מתכוון שאני צריכה ממש לבוא במגע עם משהו?

ד"ר שקשוקה:

לא בהכרח. כמובן שמשהו יכול לחדור לך לגוף במגע, או בבליעה. אבל משהו גם יכול להגיע סתם מהאוויר.

קריינית. [נדהמת]:

מהאוויר?!?

ד"ר שקשוקה:

בוודאי, מהאוויר. משהו יכול להיות במים. משהו יכול להיות באוכל. משהו יכול להיות גם באוויר. משהו יכול אפילו להיות בתרופות שאנחנו לוקחים בשביל להקל על תופעות הלוואי של החשיפה שלנו למשהו, או משהו אחר.

קריינית:

זה מדהים. אתה בעצם אומר שמשהו יכול להיות בכל דבר. פשוט נורא. ומה השלטונות עושים בנידון?      

ד"ר שקשוקה:

תראי, הרשויות הרלוונטיות בודקות כל מיני דברים עד רמה מסויימת, אבל משהו חומק להן בין האצבעות, וזה בעייתי. בנוסף גם אין תיאום בין הגופים שמייצרים משהו, לבין הרשויות שבודקות משהו. כמו כן, יש גם אי בהירות בנוגע למי צריך לעשות משהו, בנוגע למשהו, ומה זה בכלל המשהו הזה שצריך לעשות.

קריינית:

ומה עם תוצאות מחקרים כלשהם בנוגע למשהו? הרשויות אינן מודעות למחקרים על משהו?

ד"ר שקשוקה:

זה משהו אחר לגמרי. בנוסף לכל הצרות, גם אין מחקרים מעמיקים בנוגע להשפעות של משהו, כי המימון למחקרים הוא לא משהו.

קריינית:

לא משהו בכלל. מישהו צריך לעשות משהו!

[מוזיקה דרמטית]

===

[קאט]

[יום. צילום של מעבדה. אנשים בחלוקים לבנים מעבירים נוזלים צבעוניים ממבחנה אחת למבחנה אחרת. ציוד מתוחכם נראה ברקע]

קריינית ב voice over:

בגלל שבחו"ל הכל, כמובן, יותר טוב ויותר נקי, שלחנו דגימה של משהו לבדיקות במעבדה בחו"ל. שם, שלא במפתיע, נדהמו מהתוצאות.

[שוט של אישה עם משקפיים בחלוק לבן. מתחת לדמותה מופיעה הכותרת – ד"ר אגז בנדיקט. מנהלת מעבדה בחו"ל לבדיקות של משהו]

ד"ר בנדיקט [מדברת בג'יבריש. מתחתיה תרגום]:

ביצענו כל מיני בדיקות על המשהו ששלחתם לנו, ואנחנו מאשרים שזה מזוהם בכל מיני דברים.

[מוזיקה דרמטית. על המסך מופיעה אנימציה של חותמת עגולה, עם רעש בום, בחותמת כתוב - "מזוהם במשהו"]

ד"ר בנדיקט [ממשיכה]:

בבדיקה פרטנית, גילינו גם שרידים של משהו שעשוי להיות מסרטן.

[מוזיקה דרמטית. על המסך מופיעה אנימציה של חותמת עגולה, עם רעש בום, בחותמת כתוב - "משהו מסרטן!"]

ד"ר בנדיקט [ממשיכה]:

בהשוואה לתקן המקומי, ברור לי שמשהו חורג כאן מהתקן. כשאני מסתכלת על נתוני התקן שלכם, אני נדהמת לגלות שהוא נמוך משהו, בהשוואה לשלנו. אצלנו זה לא היה עובר.

===

[קאט]

[הקריינית מסתובבת עם צוות הצילום במסדרונות משרד ממשלתי כלשהו]

קריינית ב voice over:

מגובים בתוצאות הבדיקות מחו"ל, הלכנו לרשות הרלוונטית לבדוק מה הם חושבים על משהו.

[קריינית נכנסת למשרד של מישהו, ופונה לפקידה]

קריינית:

שלום, אני רוצה להיפגש עם מישהו.

פקידה:

יש לכם פגישה מתואמת?

קריינית:

בשביל מה פגישה, יש לי מצלמה. יש מישהו להיפגש איתו?

פקידה:

אין כאן אף אחד כרגע. הפסקת צהריים. תנסו שוב אח"כ.

[קריינית יוצאת למסדרון, מביטה למצלמה]

קריינית:

פשוט לא יאמן. מסביב משהו מזהם, והם הולכים לאכול צהריים במסעדות יוקרה.

קריינית, ב voice over:

בלי להתייאש מההתחמקות הבוטה של הרשות הרלוונטית, יצרנו קשר עם מישהו מבפנים, שמסר לנו, מבלי להחשף כמובן, איפה יש מישהו שאפשר לדבר איתו.

[קריינית הולכת במסדרון, מחזיקה מפית עם הוראות, מוצאת את שירותי הגברים. נכנסת פנימה עם צוות הצילום]

קריינית [בקול רם]:

יש פה מישהו? יש פה מישהו?

[קריינית מסמנת לצוות הצילום להתקרב. המצלמה מתמקדת בדלת אחד מתאי השירותים. הקריינית פותחת את הדלת מול המצלמה. על האסלה, יושב גבר מבוהל, עם עיתון ספורט ביד ומכנסיים מופשלות על הקרסוליים]

קריינית:

שלום, אני רוצה לדבר איתך בנוגע למשהו.

גבר מבוהל:

מה את עושה? תעופי מפה!

[גבר קם מהאסלה, דוחף את המצלמה וסוגר אחריו את הדלת. התמונה קופאת והופכת לשחור-לבן מגורען]

[קריינית ב voice over]:

כמו שאתם רואים, אדישות והתעלמות ברשויות.

הרשות הרלוונטית מתחמקת מהשאלות שלנו, ומסרבת לשתף פעולה. כי שם למעלה, במשרדים המפוארים שלהם, לאף אחד לא אכפת מכם האזרחים. אף אחד לא מתכוון לעשות משהו.

===

[קאט]

[סיכום. קריינית. שוב על רקע שכונה פסטורלית]

אני מקווה שעכשיו, גם אתם מודאגים ממשהו, כמוני. ואני מקווה שעכשיו, עכשיו כשהבאנו משהו לאור, אולי סוף סוף מישהו, יעשה משהו בנידון. כי מישהו צריך לעשות  - משהו!

[מוזיקה דרמטית]

[על המסך מופיעה חותמת עגולה וגדולה, עם רעש בום, עם הכיתוב: "מישהו צריך לעשות משהו"]

===

[קאט]

[פרומו לתוכנית הבאה. תמונות מתחלפות של משפחות בביתם, מים עכורים, עשן ארובות, מסדרונות בית חולים וכו']

קריין בקול באס דרמטי:

בשבוע הבא נחשוף כיצד תוכניות טלוויזיה, במסווה של תחקיר חדשותי, ותוך שימוש בדמגוגיה זולה, הטחת האשמות, תוכן רדוד, נתונים מדעיים/סטטיסטיים לא מבוססים ובחירה אקראית של אשמים (ממשלה, עירייה, עשירים, מפעלים) זורעות פחד מיותר בקהל הצופים.

כל זאת מבלי לנסות לברר איך פותרים את הבעייה המוצגת, או אפילו לאפשר קיום דיאלוג פורה בנושא – כי רק ככה – מוכרים זמן פרסום!

[על המסך מופיע לוגו התוכנית, בצורת חותמת אדומה וגדולה, עם רעש בום. בחותמת כתוב]:

מוכרים לכם מרק לוקשים דלוח!

אל תקנו!

באיזור ספטמבר 2000, הגיעה לארץ מייגן. ג'ינג'ית אמריקאית קטנה וחמודה מסנטה-קרוז, קליפורניה, שהבאתי בה לסירוגין, הלוך ושוב באוסטרליה ובתאילנד כמעט שנה וחצי קודם לביקורה. שמרנו על קשר אי-מייל מאז תאילנד ועד שקפצה לביקור. היא תיכננה להשאר כאן כשלושה חודשים, לעבוד קצת, להתבטל קצת, לחסוך כמה ג'ובות ולהמשיך הלאה בטיול (אלוהים זוכר לאן). היא באה לכאן עם חברה נוספת, וגרה לסירוגין, במיטה שלי ובאכסניה שכבר לא קיימת, בסמוך לשוק הכרמל. די מהר היא הבינה שמלצרות בארץ זה לא בשבילה, ובטח שלא בשביל הכסף, ובכך התפנה יתר זמנה לשרוץ בחדר השינה שלי, לשמחתי הרבה.

לדאבוני, כמה ימים לפני הגעתה לארץ פרצה אינתיפאדת אל-אקצה (אם כי אז אלו היו רק מהומות, בלי שם רשמי). בטלפון מקדים הרגעתי אותה שזה שום דבר.

"כמה ימים והכל ירגע" אמרתי בבטחון של אהוד יערי.

גם כן פרשן מדיני אני. לא רואה מטר מעבר לקצה הזיקפה (האימתנית, כמובן) שלי. כידוע לכולם במקום להרגע, כמה ימים אחרי הגעתה, מוחמד א-דורה חטף א-כדורה בראש מול המצלמות. עוד כמה ימים עברו ומדחת יוסף דימם למוות במתחם קבר יוסף. עוד שבועיים עברו, והלינץ' ברמאללה התרחש.

אנד פרום ת'ר - דה הול קאנטרי וונט טו שיט. ולא ממש חזרה.

כתוצאה מכך, מייגן לא ממש יכלה לטייל בארץ, וכמעט כל מה שהיא ראתה היה איזור אלנבי והים בת"א, מועדונים פה ושם, שירותים במועדונים פה ושם, ואת חדר השינה שלי. ולכן, בעקבות ההתדרדרות במצב הפוליטי, מייגן וחברתה החליטו לקצר את שהותם בארץ, ושבועיים אחרי הלינץ' ברמאללה, כבר היו על מטוס למקום אחר. עם השנים גם הקשר ביננו התמוסס. קרה. קורה. במהומות אוקטובר, אם אני זוכר נכון, כבר הייתי שוב לבד. ככה זה, המצב הביטחוני דפק לי את חיי המין.

נזכרתי במייגן כי היא, מכל האנשים בעולם, הכירה לי את "המנזר".  

מעצם היותה תרמילאית, על תקציב נמוך, באיזור שוק הכרמל, בואכה אלנבי, שנת 2000, מייגן חיפשה את המקום הזול ביותר לשתות בו, ואין כמו תרמילאים בשביל המידע הזה.  באותם הימים, בהפי-הוור של המנזר, חצי גולדסטאר עלה רק 11 ש"ח. אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. ולכן, למשך תקופת שהותה, ועוד הרבה אחרי זה, הייתי חוזר מהעבודה, ישר למנזר. עכשיו, זה לא שלא הכרתי את המנזר לפניה. הכרתי גם הכרתי, אבל לא את המנזר של הצהריים. המנזר של הבירה העצלה בשעות אחר הצהריים המנומנמות, עם רעש האוטובוסים הנוראי והמוזיקה השחוקה לעייפה. לא הכרתי את המנזר של השיחות הארוכות על כלום, שנמתחות לשיחות הזויות על דברים שברומו של עולם, עם חלוף השעות וצבור האלכוהול בדם.

אז מייגן הכירה לי את המנזר, והמנזר הכיר לי את תל אביב.

התל אביב הזו ששמעתי עליה, שגרתי בה, אבל לא ידעתי איפה באמת למצוא. תל אביב החיה. הנושמת. תל אביב הזו שמתחילה מסע בנקודה אחת ואי אפשר לדעת איפה ומתי הוא יסתיים. תל אביב שאין מאחוריה נותני חסות ואין בה יחס מיוחד לכוכבים נולדים, וכוכבים דועכים, ויש לה בעורקים איזושהי יצירה אומנותית שמתפלשת בניקוטין, אלכוהול, וגראס. תל אביב נאיבית ומחייכת, חיוך ציני כמובן. תל אביב הזו, שתושביה מעורבים בכל, ומביטים מהצד באדישות, גם יחד עם קפה וקוראסון, אבל גם עם בירה זולה וחומוס ופיח. תל אביב של אנשים שאכפת להם מכל דבר, ולא מזיז להם כלום. תל אביב של אנשים עם המון כסף, ואנשים בלי גרוש על התחת, שמסוגלים לשבת ולדבר, על אותה בירה, באותם 11 ש"ח, ברעש, ובפיח, בחום או בקור, ולצאת בסוף הבירה, עם תחושה של זמן שלא קרה בו כלום, ואף דקה ממנו לא היתה לשוא.

המנזר היה, מאז ומתמיד הפתח לתל אביב של תושביה, בניגוד לתל אביב של תיירים.

אם הצבא הפך אותי לאדם בוגר ומריר, והטיול שאחרי הצבא קילף ממני את השנים עד טמטום, אזי תל אביב שלמדתי להכיר באותם הימים נתנה לאותו אדם בוגר ומריר, לראות את הכל מבעד לחיוך של אותו ילד מטומטם. תל אביב היתה הדלת, והמנזר היה המפתח למנעול.

נזכרתי במנזר כי עכשיו מאיימים לסגור/סגרו אותו, אחרי 14 שנות יציבות בלתי מעורערת, שאין מקום בילוי בעיר שלא אוכל עצמו מקנאה למולה. 14 שנים שהמנזר שורד במקומו. כמעט ללא שינוי. עם קהל יציב שהולך וחוזר, ומתחלף ומרגיש בו זר ואז בבית. ומתבגר ומתחלף ופותח דלתות ומנהל שיחות, ושותה בירה ראשונה בצהריים, ומקלף את עצמו מהמדרכה בארבע לפנות בוקר בשביל לדדות הביתה ולישון שעתיים לפני העבודה הרצינית או הלא רצינית, בחברות התוכנה, משרדי עורכי הדין, חברות השליחויות, הפיצוציות, הפיצריות, אולפני ההקלטות, חברות התעופה, העיתונים, ערוצי הטלוויזיה ומשרדי הממשלה.

14 שנים.

חלק מהלקוחות הקבועים שלו היום, היו בני 4 או 6 או 10 כשהמקום נפתח.

במציאות העירונית הנוכחית, שבה מנסים להמציא לעיר עבר רחוק ומפואר, במסגרת אשליית העיר הלבנה, עבר שלא היה באמת. במציאות שבה מנסים לטשטש את העבר הקרוב, ולמחוק כל זכר למה שלא מתיישב עם התכנון האורבני, מן הראוי שהעירייה תתן את הדעת למקום כל כך ותיק במונחים של שרידות מקומות בילוי בעיר הזו, ותתן כתף לפתרון הסוגיות הבעייתיות, מתוך רצון לשמר, במקום צווי סגירה והריסה. כך שבעוד עשר, עשרים, שלושים שנה, עוד מישהו יוכל לכתוב משהו נוסטלגי על מוסד שבאמת היה כאן, ובאמת היה חשוב, גם אם רק לכמה אנשים, בשוליים היותר סהרוריים של העיר.

אחרי הכל, זו לא באמת עיר ללא הפסקה, זו עיר סהרורית.

*****

עדכון עדכון 15/8

נכון לעכשיו, בינתיים, המקום פתוח, עד לדיון משפטי בגורלו, שמועדו טרם נקבע.

http://www.nrg.co.il/online/12/ART1/622/009.html

שתיה נעימה.

ט.

*****