על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש
הגות ורוח במוח חולה - תענוג לכל מעיינת וקורא |
 כינוי:
בן: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
הרקדן בשדה השיפון
כשאתה מניע את הגוף שלך ולא ברור לך למה, אתה רוקד. אתה זורק הכל באוויר, מוקף באנשים או לבד, בקצב חיצוני או פנימי, לפתע הגוף שלך הופך לאוויר והכל מתחיל לנוע מתוכך החוצה. כשהרגל נוגעת בריצפה, אין לה מטרה. היא לא הולכת לשום-מקום, התזוזה של הגוף שלך הופכת להיות חסרת-תכלית. הזיעה של המצח לא רק מקררת את העור, אלא מפרישה אל מחוץ לגוף את כל הפחדים, את כל הכעסים, את הכל. לרגע אחד זה רק אתה והאוויר, מתערבבים.
הגאווה ממלאת אותך, כל מחשבה מקבלת שם. ספק אדם, ספק רקדן ספק אוויר.
יש איש זקן אחד ברחוב שלי שבכל בוקר מסדר שורות של לחם על חומת האבן הקטנה שליד ביתו. במשך כל שעות היום הוא גורר את רגליו בצעדים קטנים ומסדר שורות של לחם. הוא לא מדבר, הוא זקן מדי כדי לפתוח את הפה ולהוציא אוויר, אבל המילים שלו יוצאות ממנו דרך שורות הלחם.
כל שורה כזו היא שורה משיר שנעול בו, שנכתבה בדייקנות של משורר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
