על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

על מה עוד נותר לי לכתוב? על סף רגע חדש נגזר עליי להחליט כיצד אחיה אותו, והנה גם הוא חומק לי מבין האצבעות כמו זמן מבוזבז. עוד שנייה שבה הייתי עסוק מדי בלחשוב מה לכתוב, ולא נותרה לי ברירה אלא לכתוב את כל שעולה על רוחי. ועל-כן לא נותר לי על מה לכתוב. את הכל כבר כתבתי, קורות הרגש שלי מתוייקות שחור על-גבי לבן, פרוסות כמו חיה שחוטה באיטליז לעיניי כל, שרק יבחרו את האיבר שברצונם לטרוף ויקבלו. ועל-כן אני כותב את כל שעולה על רוחי. דימויים מעולם-לא עולם, ובראשי רק מוקרן הסרט הנע והכואב הזה, תמונות-תמונות של חוויות שלא יחזרו עוד לעולם, שחייתי פעם אחת בלבד והמשכתי מהן הלאה. כמה הייתי רוצה להקפיא את הזמן, לעצור את הצהריים ההם בהם כולנו ישנו וגופי היה קרוב לשלך, ואילו הזמן היה קופא הייתי יכול לעצור שנייה ולהביט בך מבלי להרגיש איך הקנאה אוכלת אותי מבפנים.

הלוואי וכל אדם במעגל שלי היה מראה שמלווה אותי לכל מקום, שדרכה הייתי יכול לראות את עצמי בכל זווית אפשרית, שבליוויה לא תהיה לי ברירה אלא לקבל על עצמי את עצמי ללא הפסקה. אלא שכל אדם במעגל שלי הוא אדם ולא מראה, ובמקום לקבל את עצמי עליי לגרום לו לקבל אותי. ההתמכרות למבט, ההתמכרות למגע, ההתמכרות להתמכרות עצמה, כל אלה משתקים כל שדה הגיוני בראשי ומחיים את הטירוף והשיגעון. בדמיון שלי כולם כלים, אני מציב אותם בעולם כמו הבמאי של החיים, מי בקבר ומי לידי במיטה, מי מלטף את פניי ומי מלטף את אחוריו בבית-השימוש, כולם מעין שחקני שח-מט שאין להם במי להילחם, ועל-כן הם עומדים במקום. כמו זיכרון שמעולם לא היה, הדמיונות שלי עשויים תמונות-תמונות שבראתי לעצמי בכאב ובסבל.

ואיזה טעם יש לחיים? הנה, כמה פשוט הכל, לכרוך את החבל סביב הצוואר, ואין יותר כלום! כל הבעיות נפתרו, כל סערת הרגשות נרגעת ואין יותר סיבה לפחד או לחשוש, הכל נרגע ונעלם, והבכי על הכר כבר לא מפריע להניח עליו את הראש. ובכל-זאת, לא אכרוך. לא אוכל לכרוך גם אם ארצה. ואם אכרוך, לא אבעט בכיסא. השרירים יתנוונו, לא יתנו לי לפתור הכל. כאילו כל הגורל צוחק, ודווקא כשמצאתי את פתרון הקסם לכל הבעיות הוא מתנכל לי, לא נותן לי לבחור את בחירותיי. כמה מוזר עולמנו, שבו אתה מנסה לחנוק את החלטותיך עד שלא יוכלו לנשום בעצמן, כשלמעשה הן אלה שכופות עליך את חייך, והרגש שאתה שונא בך רק מתגבר ומתגבר, כאילו יש רגעים שבהם הכל נועד כדי להתמוטט.

בעולם של חיים אין תמונות קיומיות.

והנה שוב, כל אהבה שהייתה לי אי-פעם נגמרה בחדר ריק והמון עצבות. מעולם היא לא נגמרה כמו בדמיונות, אלא תמיד כמו במציאות. לא משנה כמה יפה העולם שבראתי לעצמי בראש, תמיד היה איזה משב רוח שטרח להעיר אותי, שטרח למנוע ממני לשקוע בחיים שהייתי רוצה לעצמי. מי יודע מאיזה מקום שבי המילים הללו מגיעות, מי יודע לאיזה נפש תועה יגיעו. הנה, אפילו הרגשות הכמוסים ביותר שלי הפכו למציאות בשנייה שנכתבו על הדף. רק האהבה שלי, הצורך לחבק והרצון להיות מחובק, רק היא לא תמצא לעצמה פינה במציאות. היא תמיד תישאר עמוק בתוכי, הפער שבין היד שלך לבין הליטוף לפני השינה לעולם לא ייסגר. משהו בי כנראה לא מספיק טוב בשביל העולם הזה. ואילו יכולתי להגיד לך רק דבר אחד לפני ההתאבדות הדמיונית שלי, שגם היא לא תמצא לעולם פינה במציאות, הייתי מאחל לך שתסבול כל ימי חייך. הייתי מאחל זאת לך ולכל אלה שקדמו לך. אני, ששרפתי את כל חיי למענכם, שהייתי מוכן לעזוב את חיי כדי ליסוע אליכם, שהייתי מוכן לשבת ולהקשיב לכם כל הלילה ורק שלא תהיה עצובים, כולכם הלכתם בדרכים אחרות והשארתם אותי לבד. את כל שהרגשתי אליכם, כעת אין לי למי להרגיש. ושוב הדמיון מאפיל על הכל, כאילו עדיף לדמיין מאשר לחיות.