על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

תמיד שנאתי את הסילבסטר. האווירה ההמונית ברחוב, המסיבות החנוקות, הספירה לאחור - הכל הפך את התאריך הזה למעין הזדמנות לעם ישראל להיות דוחה ודביק.

ואתה? אתה פשוט היית שם. יצאנו אני, אתה ושלושת הבנות כדי לתפוס מונית, בטוחים שרק עוד רגע ונהיה בתל-אביב, בבית האורבני שלנו.

הלכנו, ואתה הלכת מקדימה עם אחת הבנות וריכלתם. אני רק זוכר שהיה לי מאוד קר מאחורה ושעברנו בדרך איזו חמש מוניות שלא עצרו. לא יודע אם היה לי קר מהבדידות או מהקור של גבעתיים, אבל היה לי קר.

המשכנו ללכת, מתייאשים לאיטנו, ואתה הדלקת סיגריה. אני זוכר שגם לי התחשק, אבל כאב לי הגרון אז התקרבתי אליך כדי לשאוף קצת עשן, ואולי כדי להתחמם קצת. עברו שתי מוניות ברצף, והתעצבנת נורא כי שתיהן היו ריקות.

שתקנו כמה דקות, אבל היינו רגילים לשתוק. הפעמים היחידות שבהן לא שתקנו היו רגעים קורעי-לב, שהיו מגיעים בנקודות הקיצון של החיים שלנו. חוץ מברגעים האלה, השתדלנו לשתוק. גם כשדיברנו, דאגנו לשתוק.

"שכבתי אתמול עם איתמר." פלטת פתאום, והשתיקה נותרה.

"איך היה?" שאלתי. לא באמת עניין אותי, אבל התסכול מהמוניות הכריח אותי להוציא משהו החוצה.

"אתם ביחד עכשיו?" שאלתי, ואתה משכת בכתפיים. הכי שנאתי כשלא היה לך מה להגיד על החיים שלך. זה גרם לי להרגיש אבוד.

"זה בסדר," אמרתי, "גם ככה יש סרט שרציתי לראות בטלוויזיה."

התחלתי ללכת לכיוון הבית, ונהיה לי קר יותר. כנראה זו בכל-זאת הייתה הבדידות.