על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

ויש מכתב שכתבתי

ולא העזתי לשלוח

ויש רפרוף מגע מהלילה ששטפנו כלים

שעוד לא קיבל לחן

ויש עוד נסיעה באוטובוס

שלא הספקתי לחלום

מהפחד שתהפוך לאמיתית

ומעל כל זה מטיל צילו

הלילה שלעולם לא יחזור

התהום שמעליה לעולם לא ייבנה גשר

והמגע השורף

שנצרב רק בתקוות שלא ימומשו

והשאיר צלקות מכוערת על הגוף

על הנפש

-

איך אפשר להביט בך,

ואיך אפשר שלא?

אתה שד בתוך הנפש,

אתה טירוף לעת לילה,

אתה הקנאה שמכרסמת באהבה.

אתה כל מה שאדם צריך,

אתה כל הפחדים הכי גדולים,

אתה אהבה שאין לה סוף,

אתה עץ להיתלות ממנו,

אתה עצם העצב וגם קיצו.

הלוואי שתמות

או לפחות שאמות אני,

והכל יהיה קצת פשוט יותר.

אלא שאתה גם התאווה לחיים,

אתה החיים עצמם,

אתה הקיום עצמו.

-

ועכשיו

כשאני בשורה אחת עם העולם

והוא בתוכך,

הבנתי שצדק הוא מושג של חלשים.

שכן הוא בשבילך הכל,

ואני מיותר.

אני לוחם למען השוויון,

והוא לא זקוק למלחמות.

ואם תמות בקרב,

אז לו תהיה הזכות להשתטח בצעקה על הקבר שלך,

ואני אצטרך להביט בו ורק לנשוך את השפה.

וכשיקריא את ההספד בלוויה שלך,

לא אדע אם אני בוכה כי אתה אבדת לי,

או כי לא היית שלי.

על הזרועות שלו תחלום כל המלחמה

ועל שלי אפשר לשיר רק

אהבה מקודשת בדם.

אבל גם הרעות לא תחליף

ליטוף של נחמה,

חיבוק שמתמזג בחלום

או טעמו של פה צמא לאהבה.