על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

 ואם אהבנו לחיות, ואני חושב שאהבנו, אז איך הגענו לכאן? הלא הייתה לי פעם אמא, והיא חיבקה אותי ואהבה אותי ויצאה לעבודה... היא הרי הייתה קיימת, או לפחות כך היא נראתה. היה לה דם זורם ובשר, וזוג עיניים שזזו בכל הכיוונים, והיו לה כל הסימנים שמוכיחים שאדם קיים.

 אבל, האמת המרה היא, שגם כשמתה היה אפשר לחשוב שהיא חיה. אמנם הדם לא זרם וגם העיניים קפאו במקומן, אבל בשר היה, ובכלל היה לב וריאות וכבד וכליות - רק שלא עשו דבר מלבד להתקיים. היה ממש אפשר להתבלבל בין מנוחת הצהריים שלה לבין המוות הנצחי.

 אתה, לעומת זאת, אצלך זה היה סיפור אחר. בשנייה שנפלת היה ברור שזה הסוף, אם כי לא היה לי פנאי להתעסק בזה. אתה הרי יודע, אמרתי את זה בשנייה הראשונה, שהייתי מוכן להיות שם במקומך. אבל לא אני הוא שמחליט, ואולי ככה זה יותר טוב.

 קצת שמחתי בלוויה שלך, טוב, שמחה זו לא בדיוק המילה הנכונה בשביל לתאר את זה, אבל גם לא המציאו עדיין לתחושה הזו מילה. זה היה נחמד לדעת שהשתחררתי ממך, שאני לא צריך לחשוב עליך יותר. זאת-אומרת, חשבתי עליך הרבה, אבל זה היה כמו להיזכר באיזה זיכרון ילדות, שאתה לא בטוח אם קרה באמת או היה רק חלום.

 יונתן, לעומת-זאת, לקח את זה הרבה יותר קשה. הוא כמעט שבועיים לא דיבר עם אף-אחד, ורק ישב ובהה כמו איזה מטורף. זה היה כל-כך אידיוטי, כמו איזו סצינה גרועה מסרט זול, לראות אותו יושב ובוהה. הוא אפילו לא בכה, הוא היה סתם. תמיד הוא היה נראה לי סתמי, אבל ברגעים האלה, בשבעה וגם אחרי, הוא היה נראה לי יותר מסתמי. הוא היה נראה לי מיותר. איך התהפכו פני הדברים! אני - שכל זמן שהיית בחיים כל-כך השתוקקתי לך, והייתי כל-כך אפסי ביחס לאהבות שלך ולחלומות שלך - משתחרר ממך ברגע, והוא, מושא הקנאה והשנאה הכי גדולים שהיו לי בחיי, הופך להיות מיותר.

 באותו רגע הוא היה יכול להתאבד ולאיש לא היה אכפת. אלא שהוא המשיך לחיות את החיים שלו, חיים לא מעניינים במיוחד, ומת מוות סתמי לפני כמה שנים, באיזה יום סתמי אחד של מרץ, שהוא, כידוע, החודש הכי סתמי שיש.

 לי, לעומת-זאת, היו תוכניות אחרות בראש. אני חייתי את החיים, אני מיציתי כל רגע! אני לא היכרתי את טעם החרטה, הכל היה טוב, גם הרע היה טוב, והחיים שלי הפכו לסרט אירופאי מוצלח, קצת עגום ואיטי, אבל ממלא אותך בחמלה.

 אלא שכל זה לא משנה, כי בכל-זאת הגעתי לכאן. מה, עכשיו בוקר? לילה? או שזה לא בדיוק עובד פה ככה? אתה גם לא עונה, הא? מעניין. פעם היה לך מה להגיד על כל דבר. קצת חם, מחניק. זה מוזר ככה, בלי רעב ובלי צמא, בלי דחף לכלום... סתם לשכב ולחשוב. אבל על כמה דברים כבר אפשר לחשוב? זאת-אומרת, אולי אוכל לחשוב במשך שנה, מקסימום שנתיים... אבל נצח?! בלי אף-אחד שיקשיב, שיגיב, שידע מה קורה בפנים...

 שמע, אתה כאן כבר הרבה זמן, אולי תוכל להתאמץ קצת ולהגיד לי על מה חשבת כל השנים האלה?

 לא... רק שתיקה... שתי... קה...