על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

1

אם הייתה לי מצלמה

הייתי מצלם את השקט.

אתה לא היכרת עדיין

כמה יפה הלילה במדבר

קור, שלווה, שירה,

כולם קשורים זה בזה.

אני נזכר בקול עגלה לא מוכר

ויודע שיש לי מקום בעולם

כולם מחפשים אחר דבר-מה

מעטים הם שמוצאים אותו.

כל שתלך רחוק יותר

גם תתחרק גם מהדרך חזרה

2

 אני יושב בגינה בפלסטין, והקור חג סביבי כמו מנגינה תנכי"ת. הנשק והמשק הופכים אחד, ופתאום עולה בעייני דמות השומר ההוא מפעם, עם העור השזוף והמכנסיים הקצרים. כמה נעים לטבול באוויר הצלול של הר חברון. קשה ממש להאמין שהחיים האלה אמיתיים.

 על ההר ממול הולכת פלסטינית עטופה ושני ילדים קטנים, כנראה שלה, אבל אני כמעט שלא מבחין בה. היא חלק מהנוף, כמו העצים, הסלעים, האדמה. היא חלק מההזיה. וגם היא, כמו כל הזיה, תיעלם אל-תוך האור הראשון, אל תוך המשמרת הבאה.

 פתאום אני אוחז בי חזק. הפכתי להיות אחד מהם. אני אוכל את ארוחות הערב שלהם, שומר על הגדרות המשוננות שלהם. הם הפכו פתאום לאנחנו, ולולא האדמה הייתה זועקת מכאבים היה אפשר לרקוד עליה הורה בצהלה. במכנסיים קצרים.

 אני משחרר את האחיזה ומצית סיגריה. עשן מיתמר ממני, מסמן משהו. זה לא הבית שלי. בין אם זו פלסטין ובין אם זו ישראל, לכאן אני לא שייך. כאן אין אהבה כמו בבית, אין חמימות. כאן הכל קר. אסטרטגיה.

 "אין דבר כזה 'חילוני'." היא אומרת לבתה. "כולנו פשוט יהודים. מה עושה החייל? שומר על ארץ ישראל שלנו. וזו אולי מצווה גדולה יותר משלנו..."

 אבל לי אין מצוות. לי יש רק ידיים וגוף. את זה הם לא מבינים. האדמה היא לא יותר מסוף הדרך בשבילי. השמיים, האוויר, הנוף - הם רק תפאורה. תפאורה לחיים שבנינו יחד בשתיקה.

 קולות קידוש עולים מבית הכנסת. האם לכאורה וילדיה לכאורה מתקרבים אל הגדר. אני רוצה לעלות בקשר, אבל לא יודע על מי לדווח - על הפלסטינית החשודה, או על הרעש העיוור והנורא שמפריע את מנוחתי בבוקר יפה כל-כך.

3

וגם אתה היית נחמה ברגעים הספורים שבהם הגעגוע נמס והפך למים חמים שזורמים בגוף.

היו לילות, אני מתחיל לשכוח \ איך יכולנו לשבת זה עם זה שעות

איך התהלכנו במשעולי ליבנו \ דורסים הכל במירוץ העגלות