על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

ארץ אהובה,

כמה צלול היה פה האוויר

לפני שעלית באש.

אלו מבנים מפוארים עיטרו אותך כפנינים

לפני שהפכו לחומות.

מה יפה הייתה השקיעה במימייך,

מה רחוק עכשיו האופק.

אני עכשיו יחף על אדמתך,

וההיסטוריה שלנו עוקצת בי.

עד לאן יטפסו בי הקוצים?

יטפסו עד שאפול אלייך

כנוע, אוהב,

עד שאני אהיה זה שמטפס בך,

עד שאהפוך לשורש.

אספוג את העשן,

אנשום אותך בלי חשש,

אשתה אותך בלי בושה,

אדם לאדמתו לאדמה -

אדם.