על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

 אז עכשיו את שוכבת לידי עירומה במיטה, וגם אני עירום, וכל מה שעובר לי בראש זה איך לעזאזל הגענו לכאן, גם למיטה וגם לעולם. ואת נושמת, והשדיים שלך עולים ויורדים, ואני אף-פעם לא ראיתי שדיים ופטמות מקרוב כל-כך, וגם את נוהגת לשכב רק עם גברים זרים ורעים ולא עם חברים טובים כמוני, ובכל-זאת אנחנו כאן, אני כבר בן עשרים ויום, ושנינו עירומים ומסוחררים.

 ואז עולות בי תמונות בשטף, את חלקן אני מזהה מהמציאות ואת חלקן אני זוכר שחלמתי פעם, לדוגמה, כל השכבה שלי מהתיכון שרה ביחד את 'אדון שוקו' ואני לא מצליח להצטרף, ואז מתגלה לי ביד ימין וריד בולט וכחול שפועם ומבקש להתפוצץ, ואני צורח מכאבים ומתפתל על הריצפה, וכל החבר'ה מהפלוגה שלי מסתובבים סביבי ולא רוצים לשים לב אליי, ואז מגיע איזה רב-סרן אחד לטפל בי עם מזרק עצום ואני בועט לו בפרצוף, כי אני מפחד ממחטים. או איך אמא הפתיעה אותי בגן עם עוגה בצורת דובי, ורקדה איתי על הידיים שלה, ואיך נאחזתי בה חזק והשענתי את הראש על החזה שלה ואהבתי אותה כל-כך...

 וכשאת נצמדת אליי אני נצמד אלייך בחזרה, והמגע הזה של עור בעור כאילו ממגנט אותי למציאות, והנשימות שלך על עצם הבריח שלי מדגדגות לי בכל הגוף, והכל מרגיש מלוכלך ונכון כל-כך... ובשעון הבוקר כבר מאוחר מדי, וכל החברים מאתמול בערב מרוחים לי על כל מיני מיטות וספות ברחבי הבית וצריך ללכת לגרד אותם משם, אבל אני יודע שברגע שנקום מהמיטה אז כבר לא יהיו ורידים מנופחים וריקודים עם אמא וגם לא יהיה אותך, ונצטרך להיות מפוכחים שוב ולהבין שוב מי ומה אנחנו, והלילה הפשוט והנעים והקצר הזה יהפוך ל'טעות שצריך לשים מאחורינו', מה גם שמחר צריך לחזור לצבא ולנסות להיות עצמי שם, והיה לי מספיק קשה גם כשידעתי מי אני.

 והספרים שקראתי בחודש האחרון צוחקים אליי בזלזול מהשולחן המבולגן, כאילו אומרים לי 'אמרנו לך', ואין לי מה לעשות חוץ מלהסכים איתם ולחבק אותך קצת חזק יותר, להצמיד אליי עוד פיסת עור, להרגיש אותך עוד קצת, להרגיש אותי.

 ואז אני נזכר בבוקר של שבת אחרת, ובזבוב שנחת בצלחת הירקות והגבינה ובחום ובשקט, ואני חושב שעל החיים שלי צריך לצלם סרט. משהו עלילתי, קצר, פשוט, על נער ונערה שרוצים לשנות את העולם. ותהיה שם התמונה הזו, של הצלחת והזבוב, וגם נוף חולף בחלון של אוטובוס, וגם גג של בית דירות בזמן שקיעה בחודש לח, וגופיה ומכנס קצר ואבטיח.

 והסרט ייגמר כאן, איפה שאנחנו היום, במיטה הגדולה והקרה הזו, כששנינו שוכבים ובוהים במאורר ומקווים שהשמש לא תשקע שוב לעולם. אבל היא תשקע, ואנחנו נצטרך להתחיל לאסוף את החתיכות המפוזרות של החיים הפשוטים והקטנים שלנו, של הדרמה המנצנצת שכתבנו לעצמנו לעת לילה, ביום הראשון של גיל עשרים.

-

אני לא יודע איך בדיוק לומר לך

שזה לא בדיוק זה

שטוב לי ככה, כמו שאני

עם הבירה והפסנתר

והבגדים היקרים

ואני לא יודע איך בדיוק תביני

שלפעמים אני פשוט ככה

גיבור של פרוזה מתוחכמת

גבר שאוהב לשתוק

אפילו שבועות שלמים

ואולי

יכול היה להיות לנו גם טוב ביחד

עם הקפה ועם הנוף

שנשקף מהחלון

ואולי יש רגע

שהשמש מתלהטת והרוח מתפתלת

והחוף קורא לי

ואולי פשוט לא נולדתי לאהוב

אולי רק

כמו ההיא מהשיר

רק לחבק ולעזוב