על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

 למה מתים, אמא? למה כל זה נגמר? כיף לי כאן, נחמד לי. נעים לי. לפעמים קצת רע, לפעמים לא נעים. לפעמים מלחמות וסבל ורעב. אבל בסך-הכל טוב לחיות. טוב לזוז ממקום למקום, טוב לרוץ ולישון. הכל טוב. אז למה כל זה נגמר? ולאן כל זה מתבזבז?

 וההפגנות והצעדות, לאן הן מתבזבזות? אנחנו הולכים וצועדים וצועקים שמות, וכל השמות מהדהדים באוויר ומתפזרים למעלה. ומה קורה עם זה? וכל המאמץ, מה קורה לכל המאמץ? כל העוצמה והרעש והתקווה, לאן הם מתבזבזים, אמא? איפה הם היום?

 והזעם? לאן נעלם הזעם? כי לא צודק לחיות פה. נחמד, אבל לא צודק. למה רשע וטוב לו, למה צדיק ורע לו? ולמה הם לוקחים לי את מה שמגיע לי? איפה האוויר, איפה המים, איפה האדמה? אני כבר לא מרגיש אותם. למה הם לקחו לי אותם, ועד מתי הם יהיו שלהם?

 והמהפכות. מה קרה למהפכות? איפה ההיסטוריה? מי כתב לי את ההיסטוריה? ומי יכתוב את מה שקורה עכשיו? ומי ידע שהייתי, שחייתי? מי יכתוב אותי? מי יספר כמה עשיתי וחשבתי וחלמתי? איפה ההיסטוריונים, למה הם מתבטלים? ומי יכתוב עליהם? מי יספר את הסיפור שלהם? איפה ההיסטוריונים, אמא?

 והאוטובוסים. האוטובוסים והזקנים ברחוב. איך הם חולפים על פניהם בסערה כזו, אוטובוסית. רגע הם שם, ורגע הם לא. הם שוכבים ברחובות או יושבים בתחנות או סתם נחים על ספסלים, והעולם עובר וחולף. ולמה אני חושב עליהם כל-כך הרבה? ומה הם מרגישים, רגע לפני הסוף? ולמה הסוף, למה הסוף? מגיע להם למות, אמא? גם להם הייתה אמא ואישה ושדיים לינוק מהם ולשחק איתם, אז למה מגיע להם למות?

 והרוע. מאיפה מגיע הרוע? ולמה הם שונאים אותי כל-כך? והפצצה... הפצצה. הפצצה שאחריה לא יישאר יותר דבר. הנשורת הגרעינית והאנשים שנשרפים בעודם חיים והסרטן והגידולים והפיצוץ האדיר. סוף האנושות. למה הם שונאים אותי כל-כך? הרי אני רק נולדתי לעולם הזה. רק נולדתי. לא ביקשתי לא נחלה ולא מחילה, ביקשתי לחיות כאן ולא למות. והם רק רוצים שאמות. והפצצה הנוראית הזאת שתמיד מכוונת אליי... למה זה מגיע לי?

 ואם כבר מתים, אז איך כדאי למות? אני עומד למות למען המודלת. למען שחקני השחמט. למען אדוני המלחמה. אז, במלחמה הנוראה ההיא, נהרגו שישים מליון. חיילים נלחמו ונהרגו על כבוד המולדת. ומה נשאר מהם? גופות או אסירים. הוורמאכט הארור. אני הייתי שם, וגם אתם. כולנו היינו בוורמאכט. ילדים בני שמונה-עשרה שנקראים לדגל, להגן על המדינה היקרה שלהם. כולנו היינו שם ולחמנו את המלחמה העקרה שלהם. גם את היית שם, אמא. היינו במחנות ההשמדה והשמדנו את המושמדים.

 אז מה קורה כאן, אמא? ומזה כולם עושים עניין כל-כך גדול? בכי קצר, צמיחה, קמילה ומילה אחרונה? זה החיים האלה שכולם כל-כך אוהבים לדבר עליהם? ולאן כל זה מתבזבז?