לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש


הגות ורוח במוח חולה - תענוג לכל מעיינת וקורא

Avatarכינוי: 

בן: 32

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2013

סרט


בפיג'ו הישנה שלך כביש החוף מרגיש כמו כביש עפר, ושוב אני ואת נוסעים בו הלוך ושוב בדרך לאנשהו, או בחזרה הביתה. היינו יכולים לדבר על השירים הגרועים ברדיו או על הפקק בין ינאי לחבצלת, אבל במקום אנחנו שותקים. את מרוכזת בכביש, והראש שלי שעון על החלון. אני חושב על המעצר האחרון ועל הזקן הערבי שעמד עם הפנים לקיר כשלא הבין מה אני רוצה ממנו, ואת מזמזמת את השיר החדש של ריהאנה. אני נמשך אלייך ורוצה להפשיט אותך ולשכב איתך מול הים, אבל אנחנו ממשיכים לשתוק ויוצאים מהפקק הזה.

המחשבות רצות לי בראש כמו סרט, ובא לי שהמוזיקה ברדיו תתאים לי לתמונות, אבל במקום היא רק נהיית גרועה וגרועה יותר, והתמונות נהיות חדות ורעות יותר; סרט פורנו, מסדר דגל, מחנה השמדה, מתנחלים, ריבנטרופ-מולוטוב, ערבים. 'אני צריך להיות במאי', אני חושב לעצמי, והשתיקה שלנו מהדהדת לי בין המחשבות כמו שיר ערש. זו תהיה סצנת הפתיחה.

אנחנו נכנסים לתל-אביב והבניינים הגבוהים שלה מגנים עליי, עושים לי טוב. שישי בצהריים וכולם הולכים יפים ברחובות, ופתאום כל מה שבא לי זה להיות פרסומת לג'ינס על אופניים בטיילת או באיזה לונה-פארק. דוגמניות ענקיות מסתכלות עליי מהשלטים ושוב בא לי לשכב איתך, או איתן, או סתם לשכב. לא לחשוב על כלום, להיות רק גוף עירום, להפוך לחיה. זה מה שבא לי עכשיו.

אנחנו מגיעים לגבעתיים ואת מחנה את האוטו, גרוע כרגיל. אני קצת צוחק עלייך ואת קצת צוחקת, וככה נכנסים לגינה ומתיישבים. עשן סיגריות כבר מדגדג לי את הנחיריים ובירה נשפכת כמו מים לכוסות, אז אני מתיישב ליד השולחן, מעשן ושותה.

ואז מתחילות הבדיחות, ומתגלגלים הסיפורים, ואפשר לשבת ככה שעות ולדבר ולצחוק. מה עוד צריך בחיים? אף-פעם לא היה לנו טוב יותר. אני נזכר בסרטון על החלל ההוא מאסון המסוקים, ושואל אם מישהו מכיר את הבדיחה על הזונה בלי העין.

"הרסת את הפאנץ'!" הם צועקים עליי ביחד, וכולם צוחקים. הבירה נשפכת בגרונות והשמש שוטפת את הגינה כמו בסרט. זו תהיה הסצנה השנייה.

הוא ועוד איזה שבעים אנשים נהרגו שם, לא זוכר בדיוק כמה. ואני לא זוכר לא איך קראו לו ולא לאף-אחד אחר מהם. הם התפוצצו שם בשמיים והגופות נשרו כמו שלג. ואני לא מצליח להיזכר אפילו בשם אחד. את הבדיחה על הזונה בלי העין אני זוכר מתוך שינה, אבל להם אין פינה בזיכרון שלי. המשפחות שלהם ודאי זוכרות, גם החברים. יש מי שנושא את דמותם וזכרונם בעולם. לא אני.

וגם כשאני אמות יהיה מי שיישא את זכרוני. יהיו לי הורים או ילדים, אחים או חברים, והם יזכרו שהייתי פעם. וכשהם ימותו, יזכרו גם אותם, אבל אותי כבר לא יזכרו. אין צוואה על הזיכרון, וכשהם ימותו זכרוני ילך איתם לקבר. אבל אני לא פוחד להישכח. מתו לפניי וגם ימותו אחריי. כמו נהר אנשים חלפו בעולם הזה ונשטפו אל ים המתים בלי להשאיר שום רושם. הם לא חסרים לאף-אחד, גם לא לעצמם. לא נורא כל-כך למות...

כשהשמש שוקעת כולם מתחילים לאסוף את הכלים אל הכיור, אבל אני נשאר לעשן עוד סיגריה. הזקן ההוא מהמעצר לא יוצא לי מהראש, ובמחשבה אבסורדית כזו אני מדמיין אותו עדיין עומד שם, עם הפנים לקיר, מחכה לפקודות. אני אלמד קצת ערבית, אחזור לשם ואבקש ממנו בנימוס ללכת ולחזור עוד כמה דקות, כמו שהייתי רוצה לעשות.

במלחמת העולם השנייה נהרגו שישים מליון איש. בערך ארבעים מליון היו אזרחים, ועוד עשרים מליון חיילים. לא נאצים, לא ליברלים, לא קומוניסטים, אלא גרמנים, אמריקאים, רוסים. נערים שאוהבים את המולדת וממלאים פקודות כדי להגן עליה. הם כבר לא איתנו. גם הרעיונות שבשמם שלחו אותם להילחם נרמסו רובם. נותרו רק הגבולות, גדרות תיל מרוחות בדם. וזו תהיה סצנת הסיום.

נכתב על ידי , 27/2/2013 09:02   בקטגוריות אבסורד, אלימות, אמונה, אנושות, בדידות, זיכרון, מוות, מלחמה, סקס, קיום, שואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעומר ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עומר ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)