על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

"למה אתה כבר לא כותב על המוות?"

הוא שואל אותי ואני משתתק

אני מדפדף בספר ונזכר

שפעם לא יכלתי לכתוב על שום-דבר אחר

"תכתוב לי שיר על המוות"

הוא מבקש ממני

ואני נמס כמו קרח בקיץ

כמו בסיפורים

אז הוא מנשק אותי לאט

ואני חושב לעצמי

'עיניים' – כשאמות לא יראו עוד

'שפתיים' – כשאמות לא יהיו עוד

כל רגע שעובר

כשאמות לא יעבור עוד

יעצור הזמן

הקרח לא יימס עוד

הסיפורים לא יסופרו עוד

לא יהיה עוד

לא יהיה

וכשהשמש מבצבצת

אני יודע שהגיע זמן לצאת

אני מתקפל אל המדים

ועוזב אותו לבד בחדר

וכל הדרך לבסיס

המחשבה הזאת מהדהדת בראש

"תכתוב לי שיר על המוות" הוא ביקש

ובשבילי הכל חי מדי בשביל לכתוב

ברדיו מדווחים שמלחמה בפתח

ואותי זה מפחיד מדי בשביל לחכות

אז אני מוציא את המחברת והעט

ובוהה בהם, חלול

עד שבכוח אני סוחט טיפת רגש אל הדף:

"למה אתה כבר לא כותב על המוות?"

הוא שואל אותי ואני משתתק

אני מדפדף בספר ונזכר

שפעם לא יכלתי לכתוב על שום-דבר אחר...