על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

לאור הניצת

למחיאות הכפיים

מרחבים אין-גבוליים על במה צרת ירכתיים

לפסנתר כמעט הרמוני

לאדם כמעט יציב

כיווץ גבה ואנחה וחצי חיוך חביב

לטקסט שנתבע

ומתגלגל בלשון

לתפאורה ללא קרשים שמתמסמרת בדמיון

לכניסה ויציאה

לדמות נבנית ומתפרקת

לקומדיה מתובלת בטרגדיה מזככת

געגועיי אל נשמתי אחרי אלפיים שנות גלות

זו תקוותי שלא אבדה, אוחזת בי בסבלנות

מהמדים, מהעמדה, אני כוסף אל החירות

להיות חופשי על הבמה, לחיות אותה ובה למות