על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

 בערך ליד חווארה האות המוכר של החדשות מתנגן ברדיו. איזה דרוזי רהוט מודיע לנו שהוא יגיש את החדשות, ואני רואה איך המחשבות הגזעניות כבר חוצות לאילשיב את הראש, ואיך עוד שנייה הוא מתחיל להסביר לי כמה זה לא הגיוני שבמדינה יהודית דרוזי יגיש את החדשות בתחנת הרדיו של הצבא, אבל פתאום הוא מפתיע אותי ושואל: "יפה פה, נכון?"

 אני מסתכל החוצה ורואה איך הנוף מקיף את המסדרון הפלסטיני הצר הזה שאנחנו נוסעים בו כמו מלכים בכרכרה ממונעת. אני מתבייש להודות, אבל ההרים הירוקים שמגדלים מתוכם התנחלויות בטבעיות מפתיעה באמת עוצרי נשימה. רקע אידיאלי לסיפור הקוממיות של העם המשונה שלנו.

 "קשה לי לראות פה את היופי." אני משקר.

 "בטח, בגלל הערבים." הוא עונה עם חיוך תימני בוהק.

 את המקום הזה אני מכיר בעיקר מהתקופה שהייתי מ"כ. לפני שיצאתי לקורס קצינים, הגדוד שלי ישב בגזרה הזאת. במוצב מחלקתי קטן מעל שכם הקמנו לנו ממלכה צבאית קטנה של עמדות שמירה - מכונה קטנה ויעילה של חיילים דרוכים שעומדים ומחכים למחבל שייכנס ויתחיל לטבוח בכולם. תמיד דמיינתי איך הוא חודר דרך התלתלית, מתחיל לירות בכולם, וכשהוא לא שם לב אני מגיע מאחוריו ודופק לו כדור בדיוק בראש, אבל הוא אף-פעם לא הגיע.

"פה זרקו פעם בקת"ב על אוטבוס שהייתי עליו," מספר אלישיב ומצביע על צומת אקראית. אני בוהה בצומת הזו, ובנערים הערבים שנועצים עיניים בלוחית הרישוי הצהובה שלנו. אחד מהם שולח יד לכיס האחורית שלו, ואני מתוך אינסטינקט לופת חזק את ידית האחיזה של הנשק שלי. הוא מוציא סיגריה ומצית אותה, ואני משחרר את הנשק לאט.

 "בסוריה, מניין ההרוגים הגיע למאה-אלף." מדווח הדרוזי ברדיו, ואני שוב רואה איך המחשבות מסתחררות בראש של אלישיב. הפעם אני קולע בול.

 "הערבים האלה, תאמין לי..." הוא נאנח. "אבל אתה יודע מה, תאכלס עדיף שהם יהרגו אחד את השני מאשר שאנחנו נהרוג אותם."

 ושוב אני נחרד לגלות שאני מסכים איתו. בחזיון בלהות אני רואה את עצמי הולך בסוריה כשהמחלקה שלי מאחוריי, בחושך, כשפתאום כדור של צלף מפלח את הדממה ומתיז לי את המוח החוצה. אז אני מסתכל החוצה, על השלט העברי שמתנוסס מעל מוסך מטונף, ומודה לאל שאני כאן ולא שם.

 את אלישיב הכרתי בקורס רצינים. דתי קטן ושחור, מתנחל קלאסי. הוא סיפר לי שהוא גר באלון-מורה, ואני סיפרתי לו כמה שנאתי לקום כל בוקר מול ההתנחלות המכוערת הזאת. הוא מיד הבטיח לי שהוא יביא אותי לחוויה מתקנת, ואני הסכמתי, כי הוא באמת נראה לי אחלה גבר, ועכשיו אנחנו כאן, יוצאים מחווארה אל הכביש שעולה לאלון-מורה, ואני כל הדרך רק מתבאס מזה שכל-כך יפה כאן.

 "נער פלסטיני נפצע קל במהלך הפגנה בחברון." הדרוזי ממשיך באדישות האופיינית לו, והפעם אלישיב לא מגיב. אני חושב שהוא באמת מתרגש כל פעם מחדש להיות פה, כאילו הוא אף-פעם לא יתרגל למקום הזה. אני מכיר את התחושה הזו, שמעשה משמעותי נותן טעם גם לדברים היומיומיים.

 אנחנו מתפתלים בעלייה לאלון-מורה, ומרחוק אני מזהה באחד המטעים שני רכבים - האמר צבאי ועוד ג'יפ של מג"ב, וגם כמה אנשים מנופפים בידיים.

 "מה זה שם?" אני שואל את אלישיב, למרות שהתשובה ברורה לי.

 "כמה ערבים חושבים שהם יכולים לעשות מה שבא להם." הוא עונה לי בלי להסתכל.

 אני מנסה להתאמץ ולזהות מי הערבים ומי היהודים, אבל מרחוק כולם נראים כמו סתם אנשים קטנים. אפשר אפילו לטעות ולחשוב שמדובר בויכוח סתמי בין שכנים, ולא בסכסוך לאומי ארוך שנים שגבה אין ספור קורבנות.

 "אתה רוצה לעצור במעיין?" הוא שואל אותי ומצביע שמאלה, לבריכה מרובעת.

 "ראיתי כתבה שעשו פה פינת זיכרון כדי להשתלט על שטחים של פלסטינים, זה נכון?" אני שואל אותו, קצת כדי לשאול וקצת כדי לעצבן.

 "אל תאמין לתקשורת. לא בקטע של ימנים-שמאלנים, זה הכל שם אינטרסים כלכליים." הוא אומר וחולף על פני המעיין. "אולי נחזור לפה אחר-כך, קודם נאכל משהו." הוא מסביר.

 אני מסתכל שמאלה כשאנחנו חולפים על פני שני חיילים שמנים שרצים עם אוזניות וכמה בטונאדות.

 "זה המוצב של אלון-מורה?" אני שואל.

 "זה ולא אחר." הוא עונה. אני מנסה להציץ אל תוך העולם הצבאי המקביל שמתנהל שם באטימות גמורה, כשלפתע אני מזהה בהמשך הדרך ארבעה חיילים עם ווסטים נכנסים לתוך היישוב, ונזכר שפה הצבא והאזרחות מתאחדים למעין משימה לאומית אחת, וההפרדה הכל-כך טבעית שיש בין הבית לצבא מיטשטשת, וכבר לא ברור מה שייך למי.

 "מחר יהיה חם מהרגיל לעונה, ובהמשך השבוע צפויה התקררות. עד כאן מחדר החדשות של גלי צה"ל." הדרוזי חותם את המהדורה, ואני חושב שאם באמת יהיה מחר חם אני אלך לים. אבל אז אני נזכר לא להאמין לתקשורת, אז אני נשען אחורה ועוצם את העיניים בתקווה למצוא איזה משהו אחר להאמין בו, כשאלישיב חוצה את הש.ג. של אלון-מורה.

 "סוף-סוף בית." הוא מדקלם בחיוך אופייני, ואני מחייך גם.

 "כן," אני ממלמל, וכל הביקור הזה נראה לי מיותר פתאום. "מתי אתה מחזיר אותי לאריאל?"

 "אף-פעם." הוא אומר ומחייך את החיוך המרושע שלו. "סתם, תירגע קצת. צא מהלחץ! תהנה מהנוף."

 אני מסתכל החוצה ורואה איך שכם פרושה מתחתי כמו ים של בטון, ואז אני מתאמץ ומזהה את המוצב הישן שלי, ניבט אליי מהרכס שממול, ופתאום מחלחלת בי ההכרה שהמוצב הזה תקוע שם ממש כמו סלע, כמו חלק מהאדמה. אנחנו יוצאים מהאוטו ואני הולך עליה בצעדים כבדים, כאילו אני חצי מחובר אליה בעצמי, ומבין שגם כשאחזור הביתה, משהו ממני הולך להישאר במקום הזה עוד הרבה זמן, כמו עץ או סלע, או מוצב צבאי שהפך לחלק מהנוף, שנאה שהפכה לחלק מהטבע.