ולפעמים כשאין ברירה, אני עוד חושבת עליך. זה קורה לי בלילות האלה, שמשהו מהעבר חוזר ומבעבע בתוכי וכל הגוף שלי מתרגש פתאום מאיזה זיכרון יפה מהעבר. אני נזכרת בשלושה לילות חסרי שינה בתיכון, ובי ובך שוכבים על הגג ומדברים על הכוכבים, ועלינו שיכורים בגן שעשועים, דוחפים נדנדות ומתמוטטים על הריצפה מרוב צחוק שאין לו סיבה. אבל כל אלה רק זכרונות, ואני לא חיה אלא רק נזכרת, וחושבת בכל פעם מחדש מה היה יכול להיות שונה, ואיך בעולם מקביל יכולת להיות לידי עכשיו, מאמץ אותי אליך, עוטף אותי בזרועות שלך ונותן לי לדעת שאני לא לבד בעולם הזה.
ואני לא תמימה, אני רק מתגעגעת. ואני יודעת שאם היית כאן עכשיו אז הייתי שונאת אותך, או לפחות מוצאת איזה פגם מפגר להירתע ממנו ולהתרחק ממך, או שסתם הייתי מרגישה כלואה ואומרת לך שאני צריכה הפסקה, בשביל החופש. וזה מרגיש כל-כך מטומטם לחשוב על אהבה כאילו היא איזה משהו שיכול להתגשם באמת, כאילו שני אנשים באמת יכולים להפוך לאחד.
כי הם לא. נולדנו בודדים ונמות בודדים, ומי שיתאבל עלינו ימות גם הוא בודד בעיתו. וכל הרגעים היפים שלנו פשוט יתפוגגו. אנחנו לא רומאיו ויוליה, לא כתבו עלינו מחזות ולא שרו עלינו שירים, בסך-הכל השאילו לנו לרגע מקום בעולם, בלי לשאול אם אנחנו בכלל מעוניינים בו. וככה זזנו מנקודה לנקודה, בלי מטרה אמיתית ששווה לחיות למענה, חוץ מלעבור את היום הזה ולקום מחדש מחר. ושם פגשנו אחד את השנייה, לרגע, ואולי התנשקנו ואולי לא, כי זה לא משנה בכלל. היינו ונעלמנו.
נעלמנו, ואני נשארתי. נשארתי עם הזיכרון שלך שחי ואוכל בי, שצץ מדי פעם באיזה לילה סתמי. ומי יודע, אולי גם אתה נזכר בי לפעמים וחושב שהיינו יכולים להיות ביחד, ושאתה יכול לעזוב את מי שאתה מחבק עכשיו ולחפש אותי בטירוף עם פיג'מה, להסתובב ברחובות כמו משוגע רק כדי למצוא אותי ולגלות שבמקרה הסתכלנו על אותו כוכב בשמיים, שבמקרה נועדנו זה לזו ושבכלל כל העולם הזה נועד רק כדי שניפגש ושנאהב, ושנהיה זה עם זו ולא ניפרד לעולם. אנחנו בכלל סיפור אגדה.
וכשהשחר עולה אני שוכחת. הבוקר מנקה אותי, שוטף אותי מכל המחשבות ומלביש אותי בשגרה שמחזיקה אותי בחיים. אותו קפה בבוקר, אותו פקק בדרך לעבודה. איתך ובלעדיך, הם היו והם יהיו פה. מהפכות מתרחשות עכשיו בעולם, משטרים נופלים, ואני בלילה הזה נזכרתי באיזה רגע אדיוטי מהתיכון, כשהיד שלך במקרה נגעה בשלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
