על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

בראשית הייתה האמת הפשוטה שיום אחד החיים יגיעו לקיצם. מרגע זה ואילך נברא עולם, שחוץ מסופו ההולך ומתקרב, לא היה בו דבר. הוא היה תלוש ומשונה, מעין הזיה מתמשכת של חולה נפש בלילה בהיר של קיץ. שיגעון זמני של כמה מאות מליוני שנים, שבהם חגים הכוכבים סביב צירם וזה סביב זה במעין מחול משונה של הלילה.

ולשם הגיע גם הוא, מטופח ומצוחצח. היה זה רגע קטן אחד, שבו החליק מבין רגלי אימו אל תוך העולם, רגע שלא נכתב מעולם. הוא חי, בנקודה מסוימת בזמן ובמקום, והיה חלק מהזרם ששטף את הכל. הוא קנה את הבגדים שלהם, הוא הגשים את החלומות שלהם, שכר את השגרה שלהם ורדף אחרי החוויות שלהם, הוא ראה אותם בכל מקום - על שלטים ברחוב ועל מסכים בבית, והם הבטיחו לו שהאושר נמצא ממש מעבר לפינה, והוא האמין. הוא שכב עם הנשים שלהם, הביא את הילדים שלהם לעולם, שהלכו וקנו והגשימו ושכרו את כל מה שהוריש להם. הוא חי חיים של אחרים.

הוא חי את החיים שהם רצו שהוא יחיה, הוא חיפש את האושר כמו בקבוק של קוקה קולה על מדף בסופר, והאמין שרק עוד קצת, וכל העולם יהיה בכף ידו. כל מה שצריך זה להאמין בעצמך.

והיה לו את הכל, והכל היה חסר לו. הרי הוא התקדם על-פי התוכנית, שלב אחרי שלב, בלי להתבלבל לרגע. ובוקר אחד הוא הסתכל מהחלון, וראה איך חלפו חיים. איך המכונית הנוצצת שמחוץ לדלת התחילה להתקלף ולחשוף פח חלוד. הוא התבונן סביבו, על כל הדברים שהרוויח, וראה איך הם קורסים אחד אחד אל תוך בור גדול באדמה. נעלמים. הוא נשאר ריק.

אז הוא התיישב לכתוב. הוא כתב על איך שחי, על שהיה קיים. הרי בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שלא היה איש כמותו מעולם. אבל הוא היה, הוא מילא את הבית במכשירים חשמליים שיתפסו מקום בעולם - אנדרטה לחיים שהיו וחלפו. אבל אלה לא היו החיים שלו. אלה היו החיים שהם רצו שיהיו לו, זו הייתה פרסומת זולה לחיים הנכונים.

ותמיד הוא היה בדרך. הכיוון תמיד היה נכון - הוא אף-פעם לא סטה מהשביל שהם סללו לו. תמיד היה בדרך. והם לא ידעו אפילו שהוא היה כזה. הדברים שכתב לא הגיעו אליהם. הם היו עסוקים בלספור אותו, בלהעביר אותו ממקום למקום, מתחנה לתחנה, מאדון לאדון. הוא נכנס לרשימה האינסופית של האנשים הקטנים שחיו את החיים שמכרו להם. והם צחקו וצחקו עד שלא נשאר להם יותר אוויר בשביל לצחוק.

ובדברי הימים ייכתב, שבעולם הזה הייתה לא יותר מאמת אחת - שהחיים יגיעו לקיצם. וכל מה שניסינו לשקר לעצמנו בדרך, היה לא יותר מצירוף מקרים טרגי של אנשים שהאמינו שהנה האושר עוד שנייה מתפרץ על העולם כמו לבה רותחת. והכוכבים המשיכו לנוע סביב צירם, ויהי בוקר ויהי ערב, והכל נגמר.