על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

לפעמים אני נזכר באריק אינשטיין. ככה סתם, מתוך ההיות, הדמות שלו הולכת ומצטיירת בי כמו ספינה שקטה שמפליגה בים סוער.

וכשאני נזכר באריק אינשטיין אני נזכר בילדוּת טיפשית מול הטלוויזיה, כשהקלטת שלו מתנגנת בלופים אכזריים של תמימות אין קץ.

ואני נזכר בחלונות הגבוהים ובפעם ההיא שעישנו כל החבר'ה ביחד סמים, והרגשנו גדולים כל-כך וקטנים כל-כך, כאילו מותר לנו הכל, ואיך חזרתי הביתה לבד בגשם ששטף את כל העיר, והרגשתי כאילו אף-אחד אף-פעם לא יבין אותי, עד ששמעתי את 'סע לאט' לבד בחדר ונתתי לתחושות פשוט לזרום סביבי.

ואני נזכר בארץ ישראל הישנה והטובה, זו שאף-פעם לא זכיתי להיות חלק ממנה, זו שהיה בה שמח, לפני שנולדתי, זו שהוא שר עליה בכזו נונשלנטיות מהולה בגעגוע.

ואני נזכר בהכל, בתוצרת הארץ ובסן-פרנסיסקו ובפראג, ונזכר בירח מלא של ניסן ונזכר בגוזל שעוזב את הקן, נזכר בכל מה שהייתי, נזכר בכל מה שהיה בי והייתי בו. אני נזכר באריק אינשטיין ומתמלא בתחושה כאילו תמיד היה איתי בכל מקום שהייתי בו, כאילו הוא חלק ממני. נזכר בו ומרגיש שמשהו חסר.

ואולי יותר מהכל, אני נזכר שגם אני יום אחד אמות. נזכר בתוכי יוסי, נזכר באם שפעם מתה, ונזכר בעצמי. אני תופס את עצמי חזק, לוודא שאני עדיין קיים, עוצם עיניים חזק ומתפלל שלא להיעלם אף-פעם, ככה סתם, בין קיץ לחורף, כאילו כל מה שהיינו פה היה לא יותר מהבזק קצר של אור, משב חלש של רוח, ספינה שקטה שטבעה בים סוער.