על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

[קהלת חולה בכסאו, לידו משרת, לידו משרת של משרת ולידם משרת של משרת של משרת]

קהלת: אין טעם, פשוט אין.

משרת: עוד מים, אדוני?

[קהלת מהנהן]

עוד מים למלך!

משרת של משרת: עוד מים למלך!

משרת של משרת של משרת: עוד מים למלך!

[משרת מגיש לו מים]

קהלת: בשביל מה, בשביל מה כל זה? כל חיי למדתי והשכלתי, התאמצתי והישגתי, השתחררתי ונהניתי – ופתאום על ערש דווי, כאילו הכל מאבד משמעות.

משרת: בהחלט, בהחלט.

קהלת: כי מה יישאר פה אחרי? הרי הכל יורד איתי לקבר. מאחוריי נשאר ארמון, מיטה, הון בכספת ודגים להאכיל. האכלת את הדגים?

משרת: בוודאי, אדוני. עוד מים?

[קהלת מהנהן]

עוד מים למלך!

משרת של משרת: עוד מים למלך!

משרת של משרת של משרת: עוד מים למלך!

[משרת מגיש לו מים]

קהלת: וכל החיים מלאים מאמצים, ורגעים קשים, וסבל, ועצב, ושלא נדבר על התפקיד שמילאתי, על המלחמות שהיה עליי לנהל ועל התלונות שהייתי צריך לשמוע, וברגע אחד – פָּק! הכל נעלם. ושלא תחשוב, היו בחיים גם רגעים טובים. היו ישבנים, וילדים צוחקים, ונופים שלא הייתי מסוגל אפילו לדמיין! אבל לשם מה? לשם מה כל הרגשות הללו והתחושות האלה, אם מגיע היום ואין בהם צורך?

משרת: אני מבין אותך מאוד, אדוני. החיים הם כמו... קלקול קיבה אחד גדול.

קהלת: כן, כן... גם החיים הם סוג של קלקול קיבה...

משרת: עוד מים, אדוני?

[קהלת מהנהן]

עוד מים למלך!

משרת של משרת: עוד מים למלך!

משרת של משרת של משרת: עוד מים למלך!

[משרת מגיש לו מים]

קהלת: ולפעמים אתה שואל את עצמך – בשביל מה הגסיסה המיותרת? הרי מלכתחילה היינו יכולים לוותר על כל הבלגן ולנוח באיזה בור. כי מה כבר היה יכול להיות אחרת? הרי העולם עמד על כנו לפנינו, ויעמוד עליו עוד אחרינו. ואנחנו כאילו באנו רק לנסות. בלי מחויבות, בלי תכנון מראש – הופס! הושרצנו אל אוויר העולם.

משרת: ממש כמו אמבט קר, אדוני.

קהלת: כן, כן, ממש כמו... רגע, איזה אמבט קר?

משרת: החיים, אדוני, הם כמו אמבט קר. עוד מים?

קהלת: מה הקשר בין החיים לבין אמבט קר?

משרת: אתה יודע, כשאין מים חמים וחייבים להתנקות...

קהלת: אתה משווה את החיים שלי לאמבט קר?

משרת: לא, לא אדוני, לא את החיים שלך, את החיים כולם! זו מטאפורה ש-

קהלת: [מתפרץ] החיים הם לא אמבט קר! הם אמבט חם ונעים, מלא בועות וריח וורדים!

משרת: כמובן, כמובן, אדוני. זו טעות שלי. עוד מים?

קהלת: לא, לא עוד מים! בשביל מה עוד מים, מה יתנו לי עוד מים?!

משרת: על-מנת להתקיים-

קהלת: הנה, אני קיים, גם בלי מים!

[קהלת פורץ בבכי]

החיים הם אמבט קר... ולא השכלתי לנסות ולהפיק ממנו את המיטב אפילו פעם אחת! והנה אני עומד על קצה חיי, וכל מה שנשאר מאחוריי הוא ארמון, מיטה, הון בכספת ודגים שאני כבר לא מסוגל להאכיל. ואני אומר, מילא הארמון, המיטה וההון בכספת – אבל מה עם הדגים? מי יאכיל את הדגים? הם יגוועו ברעב!

משרת: אדוני, אל תגזים.

קהלת: מי ייתן לשכנה המכוערת כוס סוכר כשיחסר לה? איך השכנה המכוערת תוכל לסיים להכין את העוגה בלי כוס הסוכר? והעיתון בכניסה? מי יאסוף את העיתון מהכניסה? אף לא איש! ונער השליחויות לא ידע זאת! והוא, קפדן שכמותו, יגיע בכל בוקר לשים את העיתון בכניסה, עד שיתרומם שם תל אינסופי של עיתונים שיחסמו את הכניסה! ומי, תאמר לי, מי יאכיל את הדגים?

משרת: אני לא יודע, אדוני.

קהלת: הוא לא יודע, וההוא לא יודע... בטח שהוא לא יודע! למה שידע משהו? למה שמישהו ידע משהו?! למה שבעולם הזה יהיה תשובות?! בוא נחיה ככה, בלי תשובות! בוא נשב ונבהה באוויר עד שיקרה משהו! טפו על העולם, טפו על החיים, אני הולך לישון. תעיר אותי כשתדע משהו.

[קהלת הולך לישון]

משרת: בטח, 'תעיר אותי כשתדע משהו'... ואני מה? רק משרת! אבל כל השאלות הגדולות וחסרות התשובה – על הכתפיים שלי. אפשר לחשוב שאני בחרתי להיות כאן, שדחפתי באיזה תור ארוך כדי להיוולד. הרי גם אני כאן רק במקרה!

משרת של משרת: עוד מים, אדוני?

משרת: שיהיה, עוד מים, פחות מים... מה זה משנה כבר? גם ככה המים זורמים וזורמים והים אף-פעם לא מתמלא...