על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

אני רוצה לאהוב אותך כמו בסרט

לנשק אותך בגשם, לרדוף אחרי מטוס

אני רוצה לאהוב אותך כמו ילד

להיתקל בך במקרה בפינת רחוב

אני רוצה שנהיה תמונה ממוסגרת

עם בית וגינה ושלושה ילדים

שנשתה ביחד כל בוקר קפה

ובחורף נקטוף בגינה תפוזים

אבל אני חולה

ואת משוגעת

ויש לנו רק ערק ואחת את השני

אז בואי נשתכר ונטשטש לנו את הלילה

את תשרטי אותי חזק

אני אקרע לך את הבגדים

אני ואת היינו אמורים להיות ספר

על אהבה שפרחה נגד כל הסיכויים

אבל אני יותר מדי אוהב אותך כשאת מפחדת

כשאת בוכה ונמרח לך האיפור על הפנים

אני חושב שאין ברירה ואוהב אותך לנצח

אני ואת קשורים כמו ים אל נחלים

לשאוף את העשן שלך כשאת מעשנת

לעשות איתך אמבטיה, לחתוך איתך ורידים

פתאום נזכרתי בפעם הזו שראינו ביחד את 'להציל את טוראי ראיין'. ישבנו בסלון שלך, ואתה ישבת והזדעזעת בסצינה הראשונה, כשהמקלעים הגרמניים ריססו את האמריקאים עוד לפני שהספיקו לרדת מהספינה. אתה ישבת עם הידיים על הפה ודמעות עמדו לך בעיניים, בזמן שכל מה שרץ לי בראש היה איך אפשר להגיע לשם בצורה יותר טקטית. ורק המים הלכו ונצבעו ביותר ויותר דם.

זה מה שיש לעולם שלנו להציע.; מלחמות קטנות וגדולות ששורפות את הדלק שמניע את החיים שלנו. אפשר להיות זה שיושב ומזדעזע, ואפשר להיות זה שהולך ונלחם ונהרג. האמת היא שזה לא כל-כך משנה. כולנו חיים על אותה הרולטה. כולנו אותה המלחמה.

מאוחר יותר הכנת חביתה. תיבלת אותה יותר מדי, כרגיל, ואני הסתכלתי עליה ושנאתי אותך. תמיד שנאתי אותך. תמיד היית גס והמוני, ותמיד חשבת רק על עצמך. אכלתי אותה ונרדמתי.

כשהתעוררתי איתמר כבר היה אצלך. אם יש מישהו ששנאתי יותר ממך זה אותו. אתה אולי גס והמוני, אבל הוא עדין ובכיין, וזה הרבה יותר נורא. הסתכלתי על שניכם בתיעוב, מכינים משהו במטבח, ופתאום קצת ריחמתי עליכם. ריחמתי על הזוגיות העלובה שלכם, על הפשרה הזאת שבטח מכרסמת לך בלב כל לילה לפני שאתה הולך לישון, התחושה הארורה הזו שאתה בכלל איש העולם הגדול, שנועדת לגדולות, ובינתיים אתה תקוע פה בקיבוץ עם החבר ההומו שלך. אני נשבע שרציתי לרגע לקום ולחבק אותך באותו רגע, ולהגיד לך שהכל בסדר, שיהיה בסדר, שמשהו גדול מחכה לך ממש מעבר לפינה. אבל הרגע עבר, ופתאום שנאתי אתכם אפילו יותר.

בלילה יצאנו לגן המשחקים, לחגוג יום-הולדת לרוני. הגענו לשם ראשונים ונשכבנו על המגלשה לחכות לבנות. אתה ואיתמר דיברתם, והעיניים שלי ננעלו על הכוכבים בשמיים. פתאום הרגשתי קטן כל-כך בתוך הדבר הגדול הזה, ורציתי להירדם ולא לקום. רציתי להפוך לכוכב, לרחף בחלל בלי כיוון ובלי מטרה, לצפות על הכל מלמעלה. להיבלע בין כל הכוכבים, להיראות לרגע ולהיעלם לרגע. זה כל מה שרציתי להיות.

כשהבנות הגיעו, הוודקה התחילה להישפך לתוך הגרונות וכולנו נהיינו שמחים יותר. כמה כיף לשטוף את המוח בכימיקלים ולשכוח מהצבא ומהבית, וכמה כיף לשכוח אותך. אתה היית מולי והסחרחורת טשטשה לי אותך. לא שנאתי אותך יותר ולא אהבתי אותך יותר. הייתי רק אני בעולם כולו.

 "מי בא לפרוץ לבריכה?" אני שומע את הקול המוכר שלך, והולך אחריך כמו ילד שהולך אחרי אבא. אתה עוזר לי לטפס מעל הגדר, ושנינו עומדים שיכורים מול המים השקטים. המקום הזה, שביום שורץ ילדים שמתרוצצים כמו חיידקים, כל-כך שקט בלילה. מפחיד.

אתה מתפשט וקופץ למים. אני מסתכל על הגוף שלך, וכל מה שבא לי זה להיות קרוב אליך. אני מוריד את הבגדים, וקופץ אחריך. אנחנו מסתכלים אחד על השני ומחייכים. אנחנו מתקרבים כמו מגנטים, ואז אתה משפריץ עליי. שנינו צוחקים. כמה קל לצחוק. היינו אמורים להיות אחרים עכשיו. היינו אמורים להיות זוג, ואני לא מסוגל לראות אותך יותר, לא מסוגל להיות בחברתך ולא מסוגל להתרחק ממך. אני זקוק לך כמו אוויר מורעל לנשימה. אתה קורע לי את הנפש, וזה עושה לי כל-כך טוב. הלוואי שנישאר כך עירומים, לנצח, מתקרבים ומתרחקים כמו מגנט מקולקל, שהפלוס והמינוס שלו מעורבבים זה בזה בלי קו גבול, שנמשך ונדחה בו-זמנית.

 "מיצינו?" אתה שואל, ואני מהנהן מתוך שכרות. אני יוצא מהמים ומתלבש מהר. פתאום אני מרגיש חשוף. אתה יוצא לאט, מתנגב, לוקח את הזמן. עוד לפני שהתחלת להתלבש, כבר טיפסתי על הגדר.

 "לאן אתה רץ?"

 "לא בא לי שיתפסו אותנו." אני עונה וקופץ החוצה.

חזרנו אל הבנות, והן נשארו שיכורות. שום-דבר לא השתנה בעולם שבחוץ. פתאום המבט של איתמר נתפס לי בעיניים, והוא הסתכל עליי כמו ילדה בכיינית שהרביצו לה. זה עשה לי בחילה. הקאתי.

 כשהלילה נגמר שכבתי על הגב והסתכלתי איך הכוכבים נבלעים לאט באור שעולה מהמזרח. רציתי גם אני להיעלם כך אל תוך האור. רציתי להיות שם, בסצינה הזו מ'להציל את טוראי ראיין', להיות חייל אלמוני, בלי שם, שנקצר במכונת הריגה אוטומטית, ונופל אל תוך הים האדום, שוקע כמו אבן. כי אם לומר את האמת, אנחנו לא יותר מסצינה זולה של סרט דל-תקציב, שאף-אחד אף-פעם לא ילך לראות. אנחנו רק ניצבים בסרט מלחמה, דמויות עלובות שמנסות בכוח למצוא תסריטאי מוצלח.

[יום העצמאות 2001]

 "אני צריך לחזור הביתה."

 "לך, פחדן. אני נכנסת פנימה."

 עמדנו מול החורשה החשוכה והיא התחילה לפסוע פנימה.

 "אני אומר אותך לאמא שלך!"

 "פחדן."

 היום אני יודע שהיא לא הייתה נכנסת בלעדיי. היינו רק בני תשע והיא פחדה יותר ממני, אבל כבר אז היא הייתה אחת כזו שלא מוותרת על מה שהיא רוצה. כשהיינו קטנים קראנו לזה 'אומץ'. היום אנחנו קוראים לזה 'שיגעון'.

 היא התחילה להיעלם לתוך החושך של החורשה, ואני עמדתי לבד ברחוב. הקולות העמומים מההופעות שהעירייה הביאה הדהדו בכל העיר, אבל אנחנו כבר היינו רחוקים משם. חשבתי ללכת למצוא איזה מישהו לבקש ממנו עזרה, אבל פחדתי שאם היא תמשיך להיכנס אני אאבד אותה ואז גם לא אדע את הדרך חזרה הביתה, אז התחלתי לרוץ אחריה.

 "רותם! איפה את, רותם?"

 "אני פה, פחדן, מתחת לעץ."

 זיהית את הצללית שלה שעונה על עץ אורן גדול. ריח של שרף עמד באוויר ודקר את הריאות.

 "אתה יודע שצנוברים גדלים בתוך אצטרובלים?"

 "לא נכון, שקרנית."

 "כן נכון! הנה, תראה-" היא הושיטה לי אצטרובל, ובאמת מתוך החריצים שלו בצבצו צנוברים.

 "זה לא צנובר, זה סתם גרעין של אצטרובל."

 "זה כן צנובר ואין דבר כזה גרעין של אצטרובל, פחדן."

 היא התחילה להוציא את הצנוברים מהאצטרובל ולימדה אותי איך עושים את זה. היום אני כבר לא זוכר אם הייתה להם קליפה או לא, ואני גם לא כל-כך מבין איך יכול להיות שמאותו היום לא ראיתי יותר אצטרובל עם צנוברים. לפעמים אני מתחיל לחשוב שהזיכרון שלי מתעתע בי, שלא היו לא צנוברים ולא אצטרובלים. אבל ריח השרף צרוב לי באף חריף וחד כל-כך, שאני חייב להאמין לעצמי שכל זה קרה.

 "אתה אוהב צ'יזבאטים?"

 "לא."

 "אמרו לי שיש פה נהר שמישהי משוגעת הטביעה את התינוק שלה בו."

 "לא רוצה לשמוע!"

 "אני הולכת למצוא אותו."

 "לכי."

 "אתה לא בא, פחדן?"

 הלכתי אחריה, ומצאנו איזו זרימה טבעית של מים. לא משהו להטביע בו תינוק, אבל כן היה שם גשר עץ קטן. עמדנו על הגשר והסתכלנו על המים.

 "אומרים שבאחת בלילה אפשר לשמוע את הצרחות של התינוק שלה."

 "זה סתם צ'יזבאט."

 "בוא נחכה ונראה."

 "לא רוצה! אני רוצה לחזור הביתה!" התחלתי לבכות. לא רציתי לבכות מולה, אבל הדמעות ירדו מעצמן.

[יום העצמאות 2005]

 אני עמדתי על אותו הגשר, אוסף לה את השיער בקוקו בזמן שהיא מקיאה. מתחת לגשר זרמו כבר הרבה פחות מים, והקיא שלה התערבב בהם וזרם הלאה. ריח חריף של וודקה עמד באוויר.

 "כמה שתית, תגידי לי?" היא לא הגיבה.

 אחרי כמה דקות ניסיתי להשעין אותה עליי ולקחת אותה הביתה, אבל היא לא שיתפה פעולה. לא הלכנו יותר מעשרים מטרים והתרסקנו יחד על עץ האורן הגדול. היא השעינה עליי את הראש.

 "חלאס, רותם, צריך לחזור הביתה."

 "שתוק, פחדן, תנשק אותי."

 בלי שחיכיתי רגע הלשון שלה נצמדה לשלי. טעם חמוץ של קיא שטף את כל הפה שלי, אבל הלשון שלה הייתה רכה וחלקה כל-כך שלא יכולתי לנתק ממנה את הלשון שלי. היא הניחה את היד על הג'ינס שלי, ליטפה את הדרך לאזור המפשעה. אני הכנסתי לה יד מתחת לחולצה ומיששתי לה את החזה. היא פתחה לי את החגורה.

 רצף האירועים הזה חקוק לי במוח כמו הוראות הפעלה. הכל היה כל-כך לא הגיוני, כל-כך הזוי, שהייתי חייב לשמור כל רגע וכל תנועה מהערב ההוא. אני ורותם ישבנו מתחת לעץ האורן שגדלנו תחתיו, והיא הביאה לי ביד. לא היה לה ממש מושג מה היא עושה והתחיל לכאוב לי, אבל לא היעזתי להגיד לה שום-דבר, מהפחד שהרגע ייגמר. הלשון שלה התרסקה על הצוואר שלי, השאירה שם חותמת של קיא ורוק.

 בסוף היא התעייפה והפסיקה. היא נרדמה לי על הכתף, ואני ישבתי שם עם הזין בחוץ, מנסה להבין מה אני אמור לעשות עכשיו.

[יום העצמאות 2009]

 החלטנו שהפעם נחגוג את יום העצמאות בבית שלי. כל החבר'ה באו, גם רותם. שיחקנו מונפול ושתינו בירות, דיברנו על גיבושים ומיונים ושנות-שירות.

 "זה עומד להיות הקיץ האחרון שלנו ביחד." מישהו זרק לאוויר, והתחילו דיבורים על ים ובחורות ובגרויות. הרגשתי כאילו כולם רק מחכים שהסוף הזה יגיע, ורק אני מפחד ממנו קצת. הרגשתי שכמו שעכשיו - ככה צריך להיות תמיד. אותו מזג-אוויר, אותן שיחות-חולין, אותם בקבוקי בירות זרוקים על השולחן ליד הקופסה המבולגנת של המונפול. מי החליט שכל זה צריך להשתנות עכשיו?

 כשנמאס לנו מהמונפול התחלנו לראות 'מבצע סבתא', כל אחד מנסה לצטט את קרמבו לפני כל משפט שהוא מוציא מהפה. אם זה לא היה מעצבן, זה היה מצחיק. אנשים מתחילים להתפזר הביתה, ורותם נשארת. היא לא עזבה את הבירה כל הלילה, ובהתה הרבה באוויר. לא דיברה הרבה כל הלילה, ובכלל בחודשים האחרונים קצת נעלמה לתוך עצמה. בסוף נשארנו רק אני והיא, בוהים בקרדיטים של הסרט.

 "את צריכה טרמפ הביתה?"

 "אני רוצה ללכת לנהר."

 הלכנו לחורשה ברגל, בשתיקה. לקחנו איתנו בקבוק יין זול ושתי כוסות.

 "אבל בלי שטויות, הא?" שנינו צוחקים.

 הגענו לגשר והתיישבנו עליו.

 "הם הודיעו לי שהם לא מגייסים אותי."

 "מה, למה?"

 "תת-משקל."

 ישבנו ושתינו את היין, תפסנו ראש לאט-לאט. פתאום, מרגיש שנגמרו נושאי השיחה. שתיקה מביכה מילאה את האוויר, והרעש היחיד שנשמע היה שלי משחק עם המחטים של האורן.

 "אני שמה מוזיקה." היא הוציאה את הפלאפון ושמה את 'טרמינל לומינלט'.

 "הכי ציוני שלנו."

 "ההורים שלי רוצים להכניס אותי למוסד."

 "מוסד?"

 "נו, לא מוסד. מעין מקום טיפולי סגור כזה, עד שיעבור לי."

 "עד שמה יעבור לך?"

 היא לא ענתה, היא רק נתנה לי יד והתחילה ללטף לי אותה. אני ליטפתי אותה חזרה. הסתכלתי עליה ופתאום ראיתי שהלחיים שלה רטובות מדמעות. היא התחילה לרעוד.

 "אתה לא מפחד למות בצבא?"

 "אני כן, אבל זה מה שיש..."

[יום העצמאות 2013]

 אני מחנה את האוטו מול המוסד והיא מדדה לעברי בחלוק. כולה עור ועצמות, הלחיים שלה שקועות פנימה, שקיות שחורות תלויות לה מתחת לעיניים.

 "הבטחת שתבוא מוקדם יותר." הקול שלה חלש.

 "את צריכה להישאר פה. אני לא יכול לעשות את זה..."

 "שתוק, פחדן. קח אותי לטבריה."

 אנחנו מתחילים ליסוע. הכבישים כאילו התפנו רק בשבילנו, ומרגיש כאילו אנחנו המכונית היחידה על הכביש.

 "איפה אנחנו?"

 "חצי שעה מטבריה."

 "תעצור, אני צריכה להקיא."

 אנחנו עוצרים בצד הדרך והיא נשענת מעבר למעקה הבטיחות. אני אוסף את מה שנשאר מהשיער שלה לקוקו, והיא מקיאה. לפעמים אני כל-כך רוצה לחזור לערב ההוא ליד הנחל, כשעוד לא הבנו מה רוצים מאיתנו. שתינו כי שותים, הקאנו כי מקיאים, התחרמנו כי מתחרמנים. לא שאלנו שאלות, לא חשבנו מה נכון ומה לא נכון. פשוט חיינו.

 אנחנו חוזרים לאוטו וממשיכים ליסוע. הפלאפון שלה מצלצל בלי הפסקה, אבל היא מתעלמת. תחושה של אשמה מכרסמת לי בין הצלעות. הדיסק של לנה דל-ריי מתנגן בלופים, לבקשתה. ביקום מקביל זו הייתה יכולה להיות סיטואציה אידיאלית - זוג מאוהב בדרכו ללילה בצפון. אבל ביקום שלנו אנחנו רק נוסעים לתוך החושך ולא רואים את הסוף.

 הגענו לכנרת, לחוף מבודד. בלי לומר מילה היא צלעה קרוב יותר לקו החוף והתיישבה מול המים. אני מיהרתי והתיישבתי לידה. לפחות שלושת-רבעי שעה ישבנו ככה, בשתיקה, עד שהיא קמה בפתאומיות, הפשילה מעליה את החלוק והתחילה לצעוד לתוך המים, עירומה.

 "תיזהרי." היא קורא לה והיא לא שומעת. כשהמים מגיעים לה לחזה אני רץ פנימה עם הבגדים ומנסה לתפוס אותה.

 "רותם! רותם!" אני צורח והראש שלה נעלם בתוך המים. אני ממשיך לצרוח כמו מטורף, מנסה לגשש אחרי הגוף שלה במים, למשות אותה החוצה, ולפתע את שמי הערב מדליקה התפוצצות.

 אני מסתובב ומסתכל למעלה. זיקוקים מטבריה צובעים את השמיים בכל הצבעים, משתקפים בכנרת כמו דמויות מצוירות שזוהרות בחושך. ריח של שרף ממלא את האוויר ואני עוצם עיניים, שואף אותו עמוק, בזמן שהזיקוקים מהדהדים לי בתוך הראש כמו טעם מר של וודקה וקיא בפה.