על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

 כשמתת שכבת מולי כאילו הוציאו ממך את כל האוויר. אני ואבא התחלנו לנקות את כל ההפרשות של אחרי המוות, ובסוף נותרת רק את, שוכבת עלובה ועצובה כל-כך. אז הרמתי אותך על הידיים ונשאתי אותך החוצה במעין כבוד אחרון, אל הבור שאבא חפר כשהבין שזה הסוף. גלגלנו אותך פנימה, וככה תמה התקופה שלנו ביחד. פתאום נזכרתי בפעם ההיא שחזרתי מהצבא, ואיך למרות שהיית כבר זקנה ועייפה קפצת עליי וקשקשת בזנב ושמחת לראות אותי. לא נורא.

***

 בלילה נזכרתי שהייתי פעם ילד, ואיך תמיד כשהיינו חוזרים מליל הסדר אני ואחותי היינו מסתובבים אחורה במושב האחורי של האוטו ונותנים שמות למכוניות לפי הפנסים שלהן. היינו ממציאים סיפורים, על איך המכונית הכועסת רודפת אחרי המכונית התמימה וזו בכלל לא יודעת שרודפים אחריה. ככה היינו ממציאים סיפורים וצוחקים וצוחקים... כשהשנים עברו הייתי מתחיל לחשוב על האנשים שבתוך המכוניות, וכמה זה מטורף שבפקק העצום הזה שעל כביש 70 יש מאות פיסות קטנות של חיים שהתגלגלו כולן לפקק הזה, בדרך לאנשהו. אבל גם כשהייתי מסתכל על ההבעות הריקות של האנשים, תמיד היה בי משהו קטן שנזכר במכונית העצובה ההיא בצד הדרך, בדרך חזרה מליל הסדר.

***

 במוצב הקטן שלנו שמעל שכם השגרה שררה כמו שרב. עד החיסול של ג'עברי.

 "תכינו תיקים, אנחנו נכנסים לעזה." המ"מ הודיע בהתלהבות כשכולם ישבו בחדר אוכל, ואנחנו רצנו בהתלהבות של ילד לדחוס בקבוקי מים לכל מקום שהם יכולים להיכנס אליו. התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאנחנו נוסעים לאנשהו, ושאני לא אהיה זמין בימים הקרובים.

 "אבל אתם לא קשורים לכל מה שקורה בעזה, נכון?!" היא שאלה בהיסטריה.

 "לא, אמא, אני בכלל בשכם." שיקרתי את השקר העתיק של הלוחמים. "נדבר כשייגמר כל הסיפור הזה."

***

 בשטחי הכינוס התחמושת הועמסה לווסטים ולרכבים כאילו מדובר בקופסאות שימורים. כולם שמחו, סיפרו בדיחות, וכמה ילדים דתיים באו לחלק לנו ארטיקים. הדבר היחיד שהפריע לאווירת הטיול היו הטילים מעזה, וגם אז היינו נשכבים על הסוללה ומסתכלים לשמיים כדי לראות איך כיפת ברזל מיירטת אותם. בכל פעם שראינו טיל מתפוצץ בשמיים מחאנו כפיים וחזרנו להעמיס רימונים לכל חור. פתאום קפצה לי לראש המחשבה הארורה הזו, שיש לי רעיון אדיר למחזה. לא סתם מחזה, אלא יצירת מופת שתשנה את העולם. ז'אנר חדש של אמנות. והרעיון הזה הולך להיכנס איתי לעזה, ואולי אפילו להישאר שם. לפני שהספקתי להתחיל להתחרט, המג"ד אסף את כל הגדוד לח'.

 "יש דחייה של 24 שעות בש'." הוא מודיע, וכל החיילים נאנחים באכזבה. "אל תדאגו, בסוף ניכנס."

***

 בלילה חלמתי איך אני פוגע בול במצח לאיזה מחבל. העיניים שלו נפערו, ודם התחיל לנזול לו על כל הפנים. פתאום, בחלום, התחילו שורות-שורות של חיילים לצעוד לכיווני. כשהם התקרבו, ראיתי שאלה חיילי אס אס. זרקתי הצידה את הנשק שלי והרמתי ידיים. חיוך של רוע התפשט להם על הפנים, וקול רקיעות הרגליים שלהם על האדמה העזתית הלך והתגבר והדהד. ואז, כשכבר היו קרובים. תפסתי את הנגב שהיה לידי והתחלתי לרסס אותם. הם נפלו אחד אחרי השני, הדם השפריץ לכל מקום. כשהם היו על הריצפה פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי. זו הייתה אמא שלי. עמדו לה דמעות בעיניים, והיא אמרה לי שהגיע הזמן לחזור הביתה.

***

 בסוף לא נכנסנו. המג"ד רתח מזעם. טור ארוך של אוטובוסים חיכה בבא"ח. היה יום שישי, כל הגדוד היה צריך לצאת הביתה, אבל לא הסכימו לשחרר אף-אחד כי השירותים היו מטונפים. לא הייתה אסלה אחת שלא נסתמה בשהייה הקצרה שלנו במקום הזה. לך תנקה את כל החרא הזה לפני שנכנסת השבת.

***

 בערב יצאנו לפאב. הרי סך-הכל אנחנו צעירים, ורוצים לבלות, ואם לא נשתה עכשיו אז מתי יהיה לנו לשתות? הקפצנו ערק עד שנדפקנו לגמרי, והכל נהיה מצחיק ולא חשוב.

 "הלוחמים שלנו חזרו מעזה!" צרחה אחת הבנות, וכולם נקרעו מצחוק.

***

בסוף הקאתי בחניה כמו ילד בכיתה ט' ששותה בפעם הראשונה. נכנסו לאוטו והתחלנו ליסוע הביתה, הראש שלי מסתחרר כמו קרסולה והמצח דבוק לחלון הקר.

 "יש לי רעיון למחזה." מלמלתי.

 "ומה קורה בו?" מישהו שאל.

 "כלבה שמתה, וליל-סדר, ומכונית עצובות, ומחבלים וחיילי אס אס..." המשכתי למלמל.

 "יופי, יופי..." מישהו ענה והגביר את הרדיו.

ואני נרדמתי בערפל האלכוהולי, הפעם בלי חלומות.

בפיג'ו הישנה שלך כביש החוף מרגיש כמו כביש עפר, ושוב אני ואת נוסעים בו הלוך ושוב בדרך לאנשהו, או בחזרה הביתה. היינו יכולים לדבר על השירים הגרועים ברדיו או על הפקק בין ינאי לחבצלת, אבל במקום אנחנו שותקים. את מרוכזת בכביש, והראש שלי שעון על החלון. אני חושב על המעצר האחרון ועל הזקן הערבי שעמד עם הפנים לקיר כשלא הבין מה אני רוצה ממנו, ואת מזמזמת את השיר החדש של ריהאנה. אני נמשך אלייך ורוצה להפשיט אותך ולשכב איתך מול הים, אבל אנחנו ממשיכים לשתוק ויוצאים מהפקק הזה.

המחשבות רצות לי בראש כמו סרט, ובא לי שהמוזיקה ברדיו תתאים לי לתמונות, אבל במקום היא רק נהיית גרועה וגרועה יותר, והתמונות נהיות חדות ורעות יותר; סרט פורנו, מסדר דגל, מחנה השמדה, מתנחלים, ריבנטרופ-מולוטוב, ערבים. 'אני צריך להיות במאי', אני חושב לעצמי, והשתיקה שלנו מהדהדת לי בין המחשבות כמו שיר ערש. זו תהיה סצנת הפתיחה.

אנחנו נכנסים לתל-אביב והבניינים הגבוהים שלה מגנים עליי, עושים לי טוב. שישי בצהריים וכולם הולכים יפים ברחובות, ופתאום כל מה שבא לי זה להיות פרסומת לג'ינס על אופניים בטיילת או באיזה לונה-פארק. דוגמניות ענקיות מסתכלות עליי מהשלטים ושוב בא לי לשכב איתך, או איתן, או סתם לשכב. לא לחשוב על כלום, להיות רק גוף עירום, להפוך לחיה. זה מה שבא לי עכשיו.

אנחנו מגיעים לגבעתיים ואת מחנה את האוטו, גרוע כרגיל. אני קצת צוחק עלייך ואת קצת צוחקת, וככה נכנסים לגינה ומתיישבים. עשן סיגריות כבר מדגדג לי את הנחיריים ובירה נשפכת כמו מים לכוסות, אז אני מתיישב ליד השולחן, מעשן ושותה.

ואז מתחילות הבדיחות, ומתגלגלים הסיפורים, ואפשר לשבת ככה שעות ולדבר ולצחוק. מה עוד צריך בחיים? אף-פעם לא היה לנו טוב יותר. אני נזכר בסרטון על החלל ההוא מאסון המסוקים, ושואל אם מישהו מכיר את הבדיחה על הזונה בלי העין.

"הרסת את הפאנץ'!" הם צועקים עליי ביחד, וכולם צוחקים. הבירה נשפכת בגרונות והשמש שוטפת את הגינה כמו בסרט. זו תהיה הסצנה השנייה.

הוא ועוד איזה שבעים אנשים נהרגו שם, לא זוכר בדיוק כמה. ואני לא זוכר לא איך קראו לו ולא לאף-אחד אחר מהם. הם התפוצצו שם בשמיים והגופות נשרו כמו שלג. ואני לא מצליח להיזכר אפילו בשם אחד. את הבדיחה על הזונה בלי העין אני זוכר מתוך שינה, אבל להם אין פינה בזיכרון שלי. המשפחות שלהם ודאי זוכרות, גם החברים. יש מי שנושא את דמותם וזכרונם בעולם. לא אני.

וגם כשאני אמות יהיה מי שיישא את זכרוני. יהיו לי הורים או ילדים, אחים או חברים, והם יזכרו שהייתי פעם. וכשהם ימותו, יזכרו גם אותם, אבל אותי כבר לא יזכרו. אין צוואה על הזיכרון, וכשהם ימותו זכרוני ילך איתם לקבר. אבל אני לא פוחד להישכח. מתו לפניי וגם ימותו אחריי. כמו נהר אנשים חלפו בעולם הזה ונשטפו אל ים המתים בלי להשאיר שום רושם. הם לא חסרים לאף-אחד, גם לא לעצמם. לא נורא כל-כך למות...

כשהשמש שוקעת כולם מתחילים לאסוף את הכלים אל הכיור, אבל אני נשאר לעשן עוד סיגריה. הזקן ההוא מהמעצר לא יוצא לי מהראש, ובמחשבה אבסורדית כזו אני מדמיין אותו עדיין עומד שם, עם הפנים לקיר, מחכה לפקודות. אני אלמד קצת ערבית, אחזור לשם ואבקש ממנו בנימוס ללכת ולחזור עוד כמה דקות, כמו שהייתי רוצה לעשות.

במלחמת העולם השנייה נהרגו שישים מליון איש. בערך ארבעים מליון היו אזרחים, ועוד עשרים מליון חיילים. לא נאצים, לא ליברלים, לא קומוניסטים, אלא גרמנים, אמריקאים, רוסים. נערים שאוהבים את המולדת וממלאים פקודות כדי להגן עליה. הם כבר לא איתנו. גם הרעיונות שבשמם שלחו אותם להילחם נרמסו רובם. נותרו רק הגבולות, גדרות תיל מרוחות בדם. וזו תהיה סצנת הסיום.

 למה מתים, אמא? למה כל זה נגמר? כיף לי כאן, נחמד לי. נעים לי. לפעמים קצת רע, לפעמים לא נעים. לפעמים מלחמות וסבל ורעב. אבל בסך-הכל טוב לחיות. טוב לזוז ממקום למקום, טוב לרוץ ולישון. הכל טוב. אז למה כל זה נגמר? ולאן כל זה מתבזבז?

 וההפגנות והצעדות, לאן הן מתבזבזות? אנחנו הולכים וצועדים וצועקים שמות, וכל השמות מהדהדים באוויר ומתפזרים למעלה. ומה קורה עם זה? וכל המאמץ, מה קורה לכל המאמץ? כל העוצמה והרעש והתקווה, לאן הם מתבזבזים, אמא? איפה הם היום?

 והזעם? לאן נעלם הזעם? כי לא צודק לחיות פה. נחמד, אבל לא צודק. למה רשע וטוב לו, למה צדיק ורע לו? ולמה הם לוקחים לי את מה שמגיע לי? איפה האוויר, איפה המים, איפה האדמה? אני כבר לא מרגיש אותם. למה הם לקחו לי אותם, ועד מתי הם יהיו שלהם?

 והמהפכות. מה קרה למהפכות? איפה ההיסטוריה? מי כתב לי את ההיסטוריה? ומי יכתוב את מה שקורה עכשיו? ומי ידע שהייתי, שחייתי? מי יכתוב אותי? מי יספר כמה עשיתי וחשבתי וחלמתי? איפה ההיסטוריונים, למה הם מתבטלים? ומי יכתוב עליהם? מי יספר את הסיפור שלהם? איפה ההיסטוריונים, אמא?

 והאוטובוסים. האוטובוסים והזקנים ברחוב. איך הם חולפים על פניהם בסערה כזו, אוטובוסית. רגע הם שם, ורגע הם לא. הם שוכבים ברחובות או יושבים בתחנות או סתם נחים על ספסלים, והעולם עובר וחולף. ולמה אני חושב עליהם כל-כך הרבה? ומה הם מרגישים, רגע לפני הסוף? ולמה הסוף, למה הסוף? מגיע להם למות, אמא? גם להם הייתה אמא ואישה ושדיים לינוק מהם ולשחק איתם, אז למה מגיע להם למות?

 והרוע. מאיפה מגיע הרוע? ולמה הם שונאים אותי כל-כך? והפצצה... הפצצה. הפצצה שאחריה לא יישאר יותר דבר. הנשורת הגרעינית והאנשים שנשרפים בעודם חיים והסרטן והגידולים והפיצוץ האדיר. סוף האנושות. למה הם שונאים אותי כל-כך? הרי אני רק נולדתי לעולם הזה. רק נולדתי. לא ביקשתי לא נחלה ולא מחילה, ביקשתי לחיות כאן ולא למות. והם רק רוצים שאמות. והפצצה הנוראית הזאת שתמיד מכוונת אליי... למה זה מגיע לי?

 ואם כבר מתים, אז איך כדאי למות? אני עומד למות למען המודלת. למען שחקני השחמט. למען אדוני המלחמה. אז, במלחמה הנוראה ההיא, נהרגו שישים מליון. חיילים נלחמו ונהרגו על כבוד המולדת. ומה נשאר מהם? גופות או אסירים. הוורמאכט הארור. אני הייתי שם, וגם אתם. כולנו היינו בוורמאכט. ילדים בני שמונה-עשרה שנקראים לדגל, להגן על המדינה היקרה שלהם. כולנו היינו שם ולחמנו את המלחמה העקרה שלהם. גם את היית שם, אמא. היינו במחנות ההשמדה והשמדנו את המושמדים.

 אז מה קורה כאן, אמא? ומזה כולם עושים עניין כל-כך גדול? בכי קצר, צמיחה, קמילה ומילה אחרונה? זה החיים האלה שכולם כל-כך אוהבים לדבר עליהם? ולאן כל זה מתבזבז?