על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

פתאום נזכרתי בפעם הזו שראינו ביחד את 'להציל את טוראי ראיין'. ישבנו בסלון שלך, ואתה ישבת והזדעזעת בסצינה הראשונה, כשהמקלעים הגרמניים ריססו את האמריקאים עוד לפני שהספיקו לרדת מהספינה. אתה ישבת עם הידיים על הפה ודמעות עמדו לך בעיניים, בזמן שכל מה שרץ לי בראש היה איך אפשר להגיע לשם בצורה יותר טקטית. ורק המים הלכו ונצבעו ביותר ויותר דם.

זה מה שיש לעולם שלנו להציע.; מלחמות קטנות וגדולות ששורפות את הדלק שמניע את החיים שלנו. אפשר להיות זה שיושב ומזדעזע, ואפשר להיות זה שהולך ונלחם ונהרג. האמת היא שזה לא כל-כך משנה. כולנו חיים על אותה הרולטה. כולנו אותה המלחמה.

מאוחר יותר הכנת חביתה. תיבלת אותה יותר מדי, כרגיל, ואני הסתכלתי עליה ושנאתי אותך. תמיד שנאתי אותך. תמיד היית גס והמוני, ותמיד חשבת רק על עצמך. אכלתי אותה ונרדמתי.

כשהתעוררתי איתמר כבר היה אצלך. אם יש מישהו ששנאתי יותר ממך זה אותו. אתה אולי גס והמוני, אבל הוא עדין ובכיין, וזה הרבה יותר נורא. הסתכלתי על שניכם בתיעוב, מכינים משהו במטבח, ופתאום קצת ריחמתי עליכם. ריחמתי על הזוגיות העלובה שלכם, על הפשרה הזאת שבטח מכרסמת לך בלב כל לילה לפני שאתה הולך לישון, התחושה הארורה הזו שאתה בכלל איש העולם הגדול, שנועדת לגדולות, ובינתיים אתה תקוע פה בקיבוץ עם החבר ההומו שלך. אני נשבע שרציתי לרגע לקום ולחבק אותך באותו רגע, ולהגיד לך שהכל בסדר, שיהיה בסדר, שמשהו גדול מחכה לך ממש מעבר לפינה. אבל הרגע עבר, ופתאום שנאתי אתכם אפילו יותר.

בלילה יצאנו לגן המשחקים, לחגוג יום-הולדת לרוני. הגענו לשם ראשונים ונשכבנו על המגלשה לחכות לבנות. אתה ואיתמר דיברתם, והעיניים שלי ננעלו על הכוכבים בשמיים. פתאום הרגשתי קטן כל-כך בתוך הדבר הגדול הזה, ורציתי להירדם ולא לקום. רציתי להפוך לכוכב, לרחף בחלל בלי כיוון ובלי מטרה, לצפות על הכל מלמעלה. להיבלע בין כל הכוכבים, להיראות לרגע ולהיעלם לרגע. זה כל מה שרציתי להיות.

כשהבנות הגיעו, הוודקה התחילה להישפך לתוך הגרונות וכולנו נהיינו שמחים יותר. כמה כיף לשטוף את המוח בכימיקלים ולשכוח מהצבא ומהבית, וכמה כיף לשכוח אותך. אתה היית מולי והסחרחורת טשטשה לי אותך. לא שנאתי אותך יותר ולא אהבתי אותך יותר. הייתי רק אני בעולם כולו.

 "מי בא לפרוץ לבריכה?" אני שומע את הקול המוכר שלך, והולך אחריך כמו ילד שהולך אחרי אבא. אתה עוזר לי לטפס מעל הגדר, ושנינו עומדים שיכורים מול המים השקטים. המקום הזה, שביום שורץ ילדים שמתרוצצים כמו חיידקים, כל-כך שקט בלילה. מפחיד.

אתה מתפשט וקופץ למים. אני מסתכל על הגוף שלך, וכל מה שבא לי זה להיות קרוב אליך. אני מוריד את הבגדים, וקופץ אחריך. אנחנו מסתכלים אחד על השני ומחייכים. אנחנו מתקרבים כמו מגנטים, ואז אתה משפריץ עליי. שנינו צוחקים. כמה קל לצחוק. היינו אמורים להיות אחרים עכשיו. היינו אמורים להיות זוג, ואני לא מסוגל לראות אותך יותר, לא מסוגל להיות בחברתך ולא מסוגל להתרחק ממך. אני זקוק לך כמו אוויר מורעל לנשימה. אתה קורע לי את הנפש, וזה עושה לי כל-כך טוב. הלוואי שנישאר כך עירומים, לנצח, מתקרבים ומתרחקים כמו מגנט מקולקל, שהפלוס והמינוס שלו מעורבבים זה בזה בלי קו גבול, שנמשך ונדחה בו-זמנית.

 "מיצינו?" אתה שואל, ואני מהנהן מתוך שכרות. אני יוצא מהמים ומתלבש מהר. פתאום אני מרגיש חשוף. אתה יוצא לאט, מתנגב, לוקח את הזמן. עוד לפני שהתחלת להתלבש, כבר טיפסתי על הגדר.

 "לאן אתה רץ?"

 "לא בא לי שיתפסו אותנו." אני עונה וקופץ החוצה.

חזרנו אל הבנות, והן נשארו שיכורות. שום-דבר לא השתנה בעולם שבחוץ. פתאום המבט של איתמר נתפס לי בעיניים, והוא הסתכל עליי כמו ילדה בכיינית שהרביצו לה. זה עשה לי בחילה. הקאתי.

 כשהלילה נגמר שכבתי על הגב והסתכלתי איך הכוכבים נבלעים לאט באור שעולה מהמזרח. רציתי גם אני להיעלם כך אל תוך האור. רציתי להיות שם, בסצינה הזו מ'להציל את טוראי ראיין', להיות חייל אלמוני, בלי שם, שנקצר במכונת הריגה אוטומטית, ונופל אל תוך הים האדום, שוקע כמו אבן. כי אם לומר את האמת, אנחנו לא יותר מסצינה זולה של סרט דל-תקציב, שאף-אחד אף-פעם לא ילך לראות. אנחנו רק ניצבים בסרט מלחמה, דמויות עלובות שמנסות בכוח למצוא תסריטאי מוצלח.

אמא: המשכנו לחיות מאז. החיים בעיר מאוד נוחים.

אבא: יש לנו בית עשוי מתכת חזקה.

אמא: יש קניון ממש ליד הבית, ויש בו כל דבר שאנחנו צריכים.

אבא: לדוגמה, כשחזרתי רעב מהעבודה והתעורר בי חשק בלתי נמנע לדג מלוח. אני פשוט פניתי לאשתי ואמרתי לה: "אני רוצה דג מלוח." והיא ענתה: "אין בעיה, אני פשוט אלך לקניון לקנות."

אמא: אז הלכתי לקניון לקנות. איזו פשטות, איזה מבחר! דג מלוח מחבית ודג מלוח מצנצנת ודג מלוח ממים מלוחים ודג מלוח ממים מתוקים ודג מלוח מבריכות דגים ודג כבוש... כל-כך הרבה שפע, אז קניתי את כולם! אחד מכל אחד.

אבא: אני באותו זמן הכנתי צלחת ומזלג לדג המלוח שלי, וברגע שהוא הגיע – אני טרפתי אותו! את כל החתיכות יחד! איזה שפע, איזה מבחר!

אמא: איזו פשטות!

אבא: גם פשטות לא הייתה חסרה שם, חגיגה של טעמים!

אמא: מובן שחגיגה, הרי היה שם גם דג מלוח מחבית וגם דג מלוח מצנצנת וגם דג מלוח ממים מלוחים...

אבא: וגם דג מלוח ממים מתוקים וגם דג מלוח מבריכות דגים וגם דג כבוש... איזה שפע, איזו פשטות!

אמא: איזה מבחר!

אבא: חגיגה של טעמים.

אמא: אז כשבעלי סיים לאכול את כל הדגים המלוחים, הוא התיישב לראות טלוויזיה ופתח את ערוץ הספורט החדש בכבלים.

אבא: היה משחק חשוב.

אמא: חשוב מאוד, אז שאלתי אותו: "בעלי, איך היה בעבודה?"

אבא: אז עניתי לה: "לא עכשיו, יש משחק חשוב."

אמא: אז אמרתי: "אבל אני מתעניינת בך! אני רוצה לדעת מה עובר עליך!"

אבא: אז עניתי לה: "מה, אני בחקירה?! תני לראות את המשחק!"

אמא: אז עזבתי אותו לנפשו.

אבא: איזה חופש, איזו בריאות!

אמא: איזו פשטות! מהיום שבו התחברנו לכבלים, אין לי עוד סיבה להתעניין בבעלי!

אבא: איזה חופש, איזו פשטות! אין עוד צורך בשיחות חולין חסרות תכלית – הכבלים פתרו הכל!

אמא: איזה חופש, איזו בריאות! במקום לשבת ולשמוע את סיפורי העבודה של בעלי, הטלוויזיה עושה את זה במקומי!

אבא: איזו בריאות, איזו פשטות!

אמא: איזו בריאות!

אבא: המשכנו לחיות מאז. החיים בעיר מאוד נוחים.

אמא: יש לנו בית עשוי מתכת חזקה מאוד.

אבא: מאז שיש לנו קניון ליד הבית וכבלים שימלאו את מקומה של אשתי, נוצרים לנו חללים בחיים של זמן פנוי.

אמא: איזה חופש! יש לנו המון זמן שכולו רק בשבילנו!

אבא: איזו פשטות! כל מה שנרצה לעשות – הבחירה בידינו!

אמא: איזו בריאות! סוף כל סוף קצת פנאי לעצמנו!

אבא: ובזמן הפנוי שלנו אנחנו עושים המון דברים, כמו...

אמא: כמו ללכת לקניון כדי לקנות דג מלוח או לראות טלוויזיה בכבלים. החיים בעיר מאוד נוחים.

אבא: לחלקנו...

ילד: אמא?

אבא: ולחלקנו פחות...

ילד: אמא, קשה ללכת לישון. יש מפלצת מתחת למיטה. יש מפלצות מתכת גדולות שחותכות את האוויר ברעש נורא. קשה ללכת לישון, אמא.

אבא: אני ארד למכולת לקנות לו כדורים.

אמא: יש קלונקס וריבוטריל ווליום וסטסוליד...

אבא: כל-כך הרבה שפע! אני אקנה אחד מכל אחד!

[אבא יוצא]

אמא: החיים בעיר מאוד נוחים.

ילד: וכמה רעש עולה מהרחוב! ולמה הכביש סואן כל-כך? ולמה המכוניות מתנגשות? ולאן סבתא נעלמה?

אמא: כל-כך הרבה שאלות במוח כל-כך קטן! איזה שפע, איזה מבחר! איזה ילד מוצלח!

ילד: ומה עם המכוניות אמא? למה המכוניות מתנגשות?

אמא: המכוניות נחוצות לנו כדי לגמוע מרחקים ארוכים בזמנים קצרים!

[אבא נכנס]

אבא: זה מפנה לנו המון זמן פנוי!

אמא: יש יונדאי ופיג'ו ופולקסוואגן ורנו...

אבא: איזה מבחר! איזה שפע!

אמא: איזה חופש! איזו פשטות!

אבא: איזו בריאות, איזו בריאות! וכמה זמן פנוי!

אמא: אח, הזמן הפנוי... המשכנו לחיות מאז. החיים בעיר מאוד נוחים.

ילד: אני רוצה ללכת לישון, אמא. אני רוצה ללכת לישון...

אמא: בוא, שב איתנו!

[הם שלושתם מתיישבים. אור טלוויזיה מתחיל לרצד על פניהם. דיווחי חדשות מתחילים להישמע, תחילה באופן מסודר, לאט-לאט הם מתחילים להתערבב זה בזה. נעימות מוכרות מתערבבות זו בזו. גניחות מתחילות להישמע. ילד נרדם לאט. מסך]

 למה מתים, אמא? למה כל זה נגמר? כיף לי כאן, נחמד לי. נעים לי. לפעמים קצת רע, לפעמים לא נעים. לפעמים מלחמות וסבל ורעב. אבל בסך-הכל טוב לחיות. טוב לזוז ממקום למקום, טוב לרוץ ולישון. הכל טוב. אז למה כל זה נגמר? ולאן כל זה מתבזבז?

 וההפגנות והצעדות, לאן הן מתבזבזות? אנחנו הולכים וצועדים וצועקים שמות, וכל השמות מהדהדים באוויר ומתפזרים למעלה. ומה קורה עם זה? וכל המאמץ, מה קורה לכל המאמץ? כל העוצמה והרעש והתקווה, לאן הם מתבזבזים, אמא? איפה הם היום?

 והזעם? לאן נעלם הזעם? כי לא צודק לחיות פה. נחמד, אבל לא צודק. למה רשע וטוב לו, למה צדיק ורע לו? ולמה הם לוקחים לי את מה שמגיע לי? איפה האוויר, איפה המים, איפה האדמה? אני כבר לא מרגיש אותם. למה הם לקחו לי אותם, ועד מתי הם יהיו שלהם?

 והמהפכות. מה קרה למהפכות? איפה ההיסטוריה? מי כתב לי את ההיסטוריה? ומי יכתוב את מה שקורה עכשיו? ומי ידע שהייתי, שחייתי? מי יכתוב אותי? מי יספר כמה עשיתי וחשבתי וחלמתי? איפה ההיסטוריונים, למה הם מתבטלים? ומי יכתוב עליהם? מי יספר את הסיפור שלהם? איפה ההיסטוריונים, אמא?

 והאוטובוסים. האוטובוסים והזקנים ברחוב. איך הם חולפים על פניהם בסערה כזו, אוטובוסית. רגע הם שם, ורגע הם לא. הם שוכבים ברחובות או יושבים בתחנות או סתם נחים על ספסלים, והעולם עובר וחולף. ולמה אני חושב עליהם כל-כך הרבה? ומה הם מרגישים, רגע לפני הסוף? ולמה הסוף, למה הסוף? מגיע להם למות, אמא? גם להם הייתה אמא ואישה ושדיים לינוק מהם ולשחק איתם, אז למה מגיע להם למות?

 והרוע. מאיפה מגיע הרוע? ולמה הם שונאים אותי כל-כך? והפצצה... הפצצה. הפצצה שאחריה לא יישאר יותר דבר. הנשורת הגרעינית והאנשים שנשרפים בעודם חיים והסרטן והגידולים והפיצוץ האדיר. סוף האנושות. למה הם שונאים אותי כל-כך? הרי אני רק נולדתי לעולם הזה. רק נולדתי. לא ביקשתי לא נחלה ולא מחילה, ביקשתי לחיות כאן ולא למות. והם רק רוצים שאמות. והפצצה הנוראית הזאת שתמיד מכוונת אליי... למה זה מגיע לי?

 ואם כבר מתים, אז איך כדאי למות? אני עומד למות למען המודלת. למען שחקני השחמט. למען אדוני המלחמה. אז, במלחמה הנוראה ההיא, נהרגו שישים מליון. חיילים נלחמו ונהרגו על כבוד המולדת. ומה נשאר מהם? גופות או אסירים. הוורמאכט הארור. אני הייתי שם, וגם אתם. כולנו היינו בוורמאכט. ילדים בני שמונה-עשרה שנקראים לדגל, להגן על המדינה היקרה שלהם. כולנו היינו שם ולחמנו את המלחמה העקרה שלהם. גם את היית שם, אמא. היינו במחנות ההשמדה והשמדנו את המושמדים.

 אז מה קורה כאן, אמא? ומזה כולם עושים עניין כל-כך גדול? בכי קצר, צמיחה, קמילה ומילה אחרונה? זה החיים האלה שכולם כל-כך אוהבים לדבר עליהם? ולאן כל זה מתבזבז?