כשאני יושבת על הספסל הזה, הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא מנגינת הפסנתר הישנה הזו. אני מזהה אותה, אני בטוחה, אני פשוט לא מצליחה להבין מאיפה. היא מתנגנת לי בראש כמו פסקול של סרט זר ואני בוהה בים הרחוק, ואיך השמש נבלעת בו לאט. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה להפנות ממנו את המבט.
הפיליפינית המטומטמת מעשנת לידי, ואני רק רוצה שהיא תלך מכאן כבר. מהארץ, בכלל, שתחזור לפיליפינים ותתן לי לגווע בשקט. אבל אני לא יכולה להגיד את זה, לא לה ולא לאף-אחד אחר. אני כבר חמש שנים לא יכולה לדבר; יושבת קפואה על הכיסא עם פה חצי פעור, בוהה באוויר.
ורק המחשבות לא מפסיקות להדהד בראש. זכרונות והזיות מתערבבים לי, וכבר שנים אני שבה ומהרהרת בהם כל יום מחדש, מחטטת באותן התמונות המטושטשות שהיו פעם החיים שלי, ומעין תחושה בלי שם של שלווה והחמצה מתפשטת בי כל פעם, ולי אין ברירה אלא לקבל אותה עליי ולתת לגוף הכבד והמקומט שלי לשקוע בתוכה עמוק יותר ויותר, כמו במים סמיכים שבולעים הכל.
המטומטמת שואלת אותי משהו בסינית, ואני כרגיל מתעלמת. תוך רגע כוס מים קטנה כבר נשפכת לי לתוך הגרון.
'לא ביקשתי לשתות' אני אומרת לה בדמיון, והיא פורצת בבכי ובורחת. במציאות היא עוד כאן, העיניים המלוכסנות והדביליות שלה נותנות בי מבט עקום ומרחם, ואני מנסה חזק להיזכר מאיפה המנגינה כל-כך מוכרת לי.
ואז זה תוקף שוב - הזכרונות. הם מתחילים לטפס לי במעלה הרגליים ותוך כמה רגעים כבר שוטפים את כולי. וכמו תמיד, התמונה הראשונה היא של הבת שלי תלויה בסלון.
בת יפהפייה הייתה לי, קטנה ושתקנית, אבל חכמה כל-כך. אף-פעם לא דרשה דבר. תמיד הייתה כנועה כזו, נעה ממקום למקום כמו רוח קלה. אף-פעם לא רבה עם אחיה הגדול, אף-פעם לא התווכחה איתי. התבגרה בשקט, כמו פרח שנפתח. ואז, כשהייתה בת תשע-עשרה, תלתה את עצמה בסלון.
אני עוד זוכרת איך כל גופי התלהט בבת-אחת כאילו קדחת השתלטה עליו, ואיך הגרון נחנק בשנייה. אני זוכרת אותי נופלת על הרצפה, צורחת, עוצמת עיניים ועדיין רואה את הגופה שלה מתנדנדת מולי באוויר, עם רגליים מנופחות שמאיימות להתפוצץ. אבל יותר מהכל אני זוכרת את המחשבה המבעיתה הזו, שאני עוד חיה. הילדה היפה שלי לא נושמת, ואני מתייפחת וצורחת ומתרגשת. באיזו זכות? רציתי למות באותו הרגע, אבל לא יכלתי. כל-כך הפחיד אותי לא לחיות יותר. היום הפחד הזה נראה מטופש.
הרי גם אם חייתי בכל הזמן שחלף מאז, מה זה חשוב? מה הישגתי בחיים וגם אם הישגתי, איפה זה היום? חייתי כי צריך לחיות. היה לי בעל שאהבתי וילד שגידלתי. אבל מגיע יום והבעל כבר לא בעל אלא מצבת אבן, והילד כבר לא ילד אלא גבר. הוא כבר לא היצור הנמוך וחסר-האונים שאפשר למעוך ולעצב כמו גוש בצק. הוא כבר לא זקוק לך. הוא חי את חייו, משחק בשדיים של איזו בלונדינית באורלנדו בזמן שהמסך הגדול של החיים יורד עלייך כמו גיליוטינה.
כל האנשים שהיכרתי - נעלמו. או מחיי שלי או מהחיים בכלל. כל הדברים שעשיתי - חלפו איתם. נקברו לנצח בזכרונות העמומים שלהם. נותרנו רק אני והמטומטמת, שמקבלת מעטפה מהבן שלי פעם בחודש. לי הוא כבר לא כותב. אני כבר לא יודעת לקרוא.
עברו ארבעים ושבע שנים מאז שהתאבדה. ארבעים ושבע שנים מיותרות שיכלתי לחסוך ברגע אחד. אבל לא חסכתי, ועכשיו כבר מאוחר מדי. אז, בגיל ארבעים, את לא מדמיינת שיום יבוא ותהיי מרותקת לכיסא גלגלים, נטולת כל יכולת אנושית בסיסית: בלי לדבר, בלי לזוז, בלי כלום. רק לחשוב. לחשוב על מה שהיה, ולחשוב על מה שכבר לא יהיה, ולחשוב על מה שיכול היה להיות אחרת, ולחשוב בלי שרסיס מחשבה יתפזר לאוויר העולם, ולחשוב ולחשוב ולחשוב...
לכולם היא השאירה מכתבים. כתבה להם שהיא מצטערת, שזה לא באשמתם, שלא יכעסו. ורק במכתב שלי כתבה: 'אמא יקרה, רוצה להיקבר כאן וכאן כשברקע השיר הזה והזה. לא לשכוח להחזיר את החולצה להיא ואת הדיסק להוא. אוהבת, הבת שלך". בלי שום מילת הסבר, בלי שום פרידה. רק הוראות הפעלה לאחרי המוות. וזה כל מה שנשאר לי ממנה: פקודות קרות של ילדה תלויה.
בלי לדעת אם זה זיכרון או חלום, אני רואה לפתע בדמיוני בניין דירות גבוה, וילדה קטנה מתרוצצת בין הכביסה שתלויה על הגג. 'זו אני', אני חושבת לעצמי ורוצה לחייך, אבל הפה עדיין פעור באותה עווית מוזרה. פתאום מהחלון ממול בוקעת אותה מנגינת פסנתר ישנה. מעין קצב נוסטלגי שמושך קדימה וקדימה. אני מתחילה לרדת במדרגות הבניין, רוצה לתפוס את המגינה לפני שהיא תברח. הדלת של הבית פתוחה ואמא שלי חותכת אבטיח במטבח, אבל אני ממהרת. אני רצה מהר יותר ויותר, קומות הבניין חולפות על פניי במערבולת של צבעים. אני פורצת מהדלת אל הרחוב, חוצה את הכביש, נתקלת בזקנה ומפילה אותה.
אנחנו מסתכלות אחת על השנייה, המומות, שותקות.
"אני לא יודעת מי אני", היא אומרת, מבולבלת.
"בואי, זקנה", אני עונה לה, "ניקח אותך הביתה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
