על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

אני רוצה לאהוב אותך כמו בסרט

לנשק אותך בגשם, לרדוף אחרי מטוס

אני רוצה לאהוב אותך כמו ילד

להיתקל בך במקרה בפינת רחוב

אני רוצה שנהיה תמונה ממוסגרת

עם בית וגינה ושלושה ילדים

שנשתה ביחד כל בוקר קפה

ובחורף נקטוף בגינה תפוזים

אבל אני חולה

ואת משוגעת

ויש לנו רק ערק ואחת את השני

אז בואי נשתכר ונטשטש לנו את הלילה

את תשרטי אותי חזק

אני אקרע לך את הבגדים

אני ואת היינו אמורים להיות ספר

על אהבה שפרחה נגד כל הסיכויים

אבל אני יותר מדי אוהב אותך כשאת מפחדת

כשאת בוכה ונמרח לך האיפור על הפנים

אני חושב שאין ברירה ואוהב אותך לנצח

אני ואת קשורים כמו ים אל נחלים

לשאוף את העשן שלך כשאת מעשנת

לעשות איתך אמבטיה, לחתוך איתך ורידים

בראשית הייתה האמת הפשוטה שיום אחד החיים יגיעו לקיצם. מרגע זה ואילך נברא עולם, שחוץ מסופו ההולך ומתקרב, לא היה בו דבר. הוא היה תלוש ומשונה, מעין הזיה מתמשכת של חולה נפש בלילה בהיר של קיץ. שיגעון זמני של כמה מאות מליוני שנים, שבהם חגים הכוכבים סביב צירם וזה סביב זה במעין מחול משונה של הלילה.

ולשם הגיע גם הוא, מטופח ומצוחצח. היה זה רגע קטן אחד, שבו החליק מבין רגלי אימו אל תוך העולם, רגע שלא נכתב מעולם. הוא חי, בנקודה מסוימת בזמן ובמקום, והיה חלק מהזרם ששטף את הכל. הוא קנה את הבגדים שלהם, הוא הגשים את החלומות שלהם, שכר את השגרה שלהם ורדף אחרי החוויות שלהם, הוא ראה אותם בכל מקום - על שלטים ברחוב ועל מסכים בבית, והם הבטיחו לו שהאושר נמצא ממש מעבר לפינה, והוא האמין. הוא שכב עם הנשים שלהם, הביא את הילדים שלהם לעולם, שהלכו וקנו והגשימו ושכרו את כל מה שהוריש להם. הוא חי חיים של אחרים.

הוא חי את החיים שהם רצו שהוא יחיה, הוא חיפש את האושר כמו בקבוק של קוקה קולה על מדף בסופר, והאמין שרק עוד קצת, וכל העולם יהיה בכף ידו. כל מה שצריך זה להאמין בעצמך.

והיה לו את הכל, והכל היה חסר לו. הרי הוא התקדם על-פי התוכנית, שלב אחרי שלב, בלי להתבלבל לרגע. ובוקר אחד הוא הסתכל מהחלון, וראה איך חלפו חיים. איך המכונית הנוצצת שמחוץ לדלת התחילה להתקלף ולחשוף פח חלוד. הוא התבונן סביבו, על כל הדברים שהרוויח, וראה איך הם קורסים אחד אחד אל תוך בור גדול באדמה. נעלמים. הוא נשאר ריק.

אז הוא התיישב לכתוב. הוא כתב על איך שחי, על שהיה קיים. הרי בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שלא היה איש כמותו מעולם. אבל הוא היה, הוא מילא את הבית במכשירים חשמליים שיתפסו מקום בעולם - אנדרטה לחיים שהיו וחלפו. אבל אלה לא היו החיים שלו. אלה היו החיים שהם רצו שיהיו לו, זו הייתה פרסומת זולה לחיים הנכונים.

ותמיד הוא היה בדרך. הכיוון תמיד היה נכון - הוא אף-פעם לא סטה מהשביל שהם סללו לו. תמיד היה בדרך. והם לא ידעו אפילו שהוא היה כזה. הדברים שכתב לא הגיעו אליהם. הם היו עסוקים בלספור אותו, בלהעביר אותו ממקום למקום, מתחנה לתחנה, מאדון לאדון. הוא נכנס לרשימה האינסופית של האנשים הקטנים שחיו את החיים שמכרו להם. והם צחקו וצחקו עד שלא נשאר להם יותר אוויר בשביל לצחוק.

ובדברי הימים ייכתב, שבעולם הזה הייתה לא יותר מאמת אחת - שהחיים יגיעו לקיצם. וכל מה שניסינו לשקר לעצמנו בדרך, היה לא יותר מצירוף מקרים טרגי של אנשים שהאמינו שהנה האושר עוד שנייה מתפרץ על העולם כמו לבה רותחת. והכוכבים המשיכו לנוע סביב צירם, ויהי בוקר ויהי ערב, והכל נגמר.

[יום העצמאות 2001]

 "אני צריך לחזור הביתה."

 "לך, פחדן. אני נכנסת פנימה."

 עמדנו מול החורשה החשוכה והיא התחילה לפסוע פנימה.

 "אני אומר אותך לאמא שלך!"

 "פחדן."

 היום אני יודע שהיא לא הייתה נכנסת בלעדיי. היינו רק בני תשע והיא פחדה יותר ממני, אבל כבר אז היא הייתה אחת כזו שלא מוותרת על מה שהיא רוצה. כשהיינו קטנים קראנו לזה 'אומץ'. היום אנחנו קוראים לזה 'שיגעון'.

 היא התחילה להיעלם לתוך החושך של החורשה, ואני עמדתי לבד ברחוב. הקולות העמומים מההופעות שהעירייה הביאה הדהדו בכל העיר, אבל אנחנו כבר היינו רחוקים משם. חשבתי ללכת למצוא איזה מישהו לבקש ממנו עזרה, אבל פחדתי שאם היא תמשיך להיכנס אני אאבד אותה ואז גם לא אדע את הדרך חזרה הביתה, אז התחלתי לרוץ אחריה.

 "רותם! איפה את, רותם?"

 "אני פה, פחדן, מתחת לעץ."

 זיהית את הצללית שלה שעונה על עץ אורן גדול. ריח של שרף עמד באוויר ודקר את הריאות.

 "אתה יודע שצנוברים גדלים בתוך אצטרובלים?"

 "לא נכון, שקרנית."

 "כן נכון! הנה, תראה-" היא הושיטה לי אצטרובל, ובאמת מתוך החריצים שלו בצבצו צנוברים.

 "זה לא צנובר, זה סתם גרעין של אצטרובל."

 "זה כן צנובר ואין דבר כזה גרעין של אצטרובל, פחדן."

 היא התחילה להוציא את הצנוברים מהאצטרובל ולימדה אותי איך עושים את זה. היום אני כבר לא זוכר אם הייתה להם קליפה או לא, ואני גם לא כל-כך מבין איך יכול להיות שמאותו היום לא ראיתי יותר אצטרובל עם צנוברים. לפעמים אני מתחיל לחשוב שהזיכרון שלי מתעתע בי, שלא היו לא צנוברים ולא אצטרובלים. אבל ריח השרף צרוב לי באף חריף וחד כל-כך, שאני חייב להאמין לעצמי שכל זה קרה.

 "אתה אוהב צ'יזבאטים?"

 "לא."

 "אמרו לי שיש פה נהר שמישהי משוגעת הטביעה את התינוק שלה בו."

 "לא רוצה לשמוע!"

 "אני הולכת למצוא אותו."

 "לכי."

 "אתה לא בא, פחדן?"

 הלכתי אחריה, ומצאנו איזו זרימה טבעית של מים. לא משהו להטביע בו תינוק, אבל כן היה שם גשר עץ קטן. עמדנו על הגשר והסתכלנו על המים.

 "אומרים שבאחת בלילה אפשר לשמוע את הצרחות של התינוק שלה."

 "זה סתם צ'יזבאט."

 "בוא נחכה ונראה."

 "לא רוצה! אני רוצה לחזור הביתה!" התחלתי לבכות. לא רציתי לבכות מולה, אבל הדמעות ירדו מעצמן.

[יום העצמאות 2005]

 אני עמדתי על אותו הגשר, אוסף לה את השיער בקוקו בזמן שהיא מקיאה. מתחת לגשר זרמו כבר הרבה פחות מים, והקיא שלה התערבב בהם וזרם הלאה. ריח חריף של וודקה עמד באוויר.

 "כמה שתית, תגידי לי?" היא לא הגיבה.

 אחרי כמה דקות ניסיתי להשעין אותה עליי ולקחת אותה הביתה, אבל היא לא שיתפה פעולה. לא הלכנו יותר מעשרים מטרים והתרסקנו יחד על עץ האורן הגדול. היא השעינה עליי את הראש.

 "חלאס, רותם, צריך לחזור הביתה."

 "שתוק, פחדן, תנשק אותי."

 בלי שחיכיתי רגע הלשון שלה נצמדה לשלי. טעם חמוץ של קיא שטף את כל הפה שלי, אבל הלשון שלה הייתה רכה וחלקה כל-כך שלא יכולתי לנתק ממנה את הלשון שלי. היא הניחה את היד על הג'ינס שלי, ליטפה את הדרך לאזור המפשעה. אני הכנסתי לה יד מתחת לחולצה ומיששתי לה את החזה. היא פתחה לי את החגורה.

 רצף האירועים הזה חקוק לי במוח כמו הוראות הפעלה. הכל היה כל-כך לא הגיוני, כל-כך הזוי, שהייתי חייב לשמור כל רגע וכל תנועה מהערב ההוא. אני ורותם ישבנו מתחת לעץ האורן שגדלנו תחתיו, והיא הביאה לי ביד. לא היה לה ממש מושג מה היא עושה והתחיל לכאוב לי, אבל לא היעזתי להגיד לה שום-דבר, מהפחד שהרגע ייגמר. הלשון שלה התרסקה על הצוואר שלי, השאירה שם חותמת של קיא ורוק.

 בסוף היא התעייפה והפסיקה. היא נרדמה לי על הכתף, ואני ישבתי שם עם הזין בחוץ, מנסה להבין מה אני אמור לעשות עכשיו.

[יום העצמאות 2009]

 החלטנו שהפעם נחגוג את יום העצמאות בבית שלי. כל החבר'ה באו, גם רותם. שיחקנו מונפול ושתינו בירות, דיברנו על גיבושים ומיונים ושנות-שירות.

 "זה עומד להיות הקיץ האחרון שלנו ביחד." מישהו זרק לאוויר, והתחילו דיבורים על ים ובחורות ובגרויות. הרגשתי כאילו כולם רק מחכים שהסוף הזה יגיע, ורק אני מפחד ממנו קצת. הרגשתי שכמו שעכשיו - ככה צריך להיות תמיד. אותו מזג-אוויר, אותן שיחות-חולין, אותם בקבוקי בירות זרוקים על השולחן ליד הקופסה המבולגנת של המונפול. מי החליט שכל זה צריך להשתנות עכשיו?

 כשנמאס לנו מהמונפול התחלנו לראות 'מבצע סבתא', כל אחד מנסה לצטט את קרמבו לפני כל משפט שהוא מוציא מהפה. אם זה לא היה מעצבן, זה היה מצחיק. אנשים מתחילים להתפזר הביתה, ורותם נשארת. היא לא עזבה את הבירה כל הלילה, ובהתה הרבה באוויר. לא דיברה הרבה כל הלילה, ובכלל בחודשים האחרונים קצת נעלמה לתוך עצמה. בסוף נשארנו רק אני והיא, בוהים בקרדיטים של הסרט.

 "את צריכה טרמפ הביתה?"

 "אני רוצה ללכת לנהר."

 הלכנו לחורשה ברגל, בשתיקה. לקחנו איתנו בקבוק יין זול ושתי כוסות.

 "אבל בלי שטויות, הא?" שנינו צוחקים.

 הגענו לגשר והתיישבנו עליו.

 "הם הודיעו לי שהם לא מגייסים אותי."

 "מה, למה?"

 "תת-משקל."

 ישבנו ושתינו את היין, תפסנו ראש לאט-לאט. פתאום, מרגיש שנגמרו נושאי השיחה. שתיקה מביכה מילאה את האוויר, והרעש היחיד שנשמע היה שלי משחק עם המחטים של האורן.

 "אני שמה מוזיקה." היא הוציאה את הפלאפון ושמה את 'טרמינל לומינלט'.

 "הכי ציוני שלנו."

 "ההורים שלי רוצים להכניס אותי למוסד."

 "מוסד?"

 "נו, לא מוסד. מעין מקום טיפולי סגור כזה, עד שיעבור לי."

 "עד שמה יעבור לך?"

 היא לא ענתה, היא רק נתנה לי יד והתחילה ללטף לי אותה. אני ליטפתי אותה חזרה. הסתכלתי עליה ופתאום ראיתי שהלחיים שלה רטובות מדמעות. היא התחילה לרעוד.

 "אתה לא מפחד למות בצבא?"

 "אני כן, אבל זה מה שיש..."

[יום העצמאות 2013]

 אני מחנה את האוטו מול המוסד והיא מדדה לעברי בחלוק. כולה עור ועצמות, הלחיים שלה שקועות פנימה, שקיות שחורות תלויות לה מתחת לעיניים.

 "הבטחת שתבוא מוקדם יותר." הקול שלה חלש.

 "את צריכה להישאר פה. אני לא יכול לעשות את זה..."

 "שתוק, פחדן. קח אותי לטבריה."

 אנחנו מתחילים ליסוע. הכבישים כאילו התפנו רק בשבילנו, ומרגיש כאילו אנחנו המכונית היחידה על הכביש.

 "איפה אנחנו?"

 "חצי שעה מטבריה."

 "תעצור, אני צריכה להקיא."

 אנחנו עוצרים בצד הדרך והיא נשענת מעבר למעקה הבטיחות. אני אוסף את מה שנשאר מהשיער שלה לקוקו, והיא מקיאה. לפעמים אני כל-כך רוצה לחזור לערב ההוא ליד הנחל, כשעוד לא הבנו מה רוצים מאיתנו. שתינו כי שותים, הקאנו כי מקיאים, התחרמנו כי מתחרמנים. לא שאלנו שאלות, לא חשבנו מה נכון ומה לא נכון. פשוט חיינו.

 אנחנו חוזרים לאוטו וממשיכים ליסוע. הפלאפון שלה מצלצל בלי הפסקה, אבל היא מתעלמת. תחושה של אשמה מכרסמת לי בין הצלעות. הדיסק של לנה דל-ריי מתנגן בלופים, לבקשתה. ביקום מקביל זו הייתה יכולה להיות סיטואציה אידיאלית - זוג מאוהב בדרכו ללילה בצפון. אבל ביקום שלנו אנחנו רק נוסעים לתוך החושך ולא רואים את הסוף.

 הגענו לכנרת, לחוף מבודד. בלי לומר מילה היא צלעה קרוב יותר לקו החוף והתיישבה מול המים. אני מיהרתי והתיישבתי לידה. לפחות שלושת-רבעי שעה ישבנו ככה, בשתיקה, עד שהיא קמה בפתאומיות, הפשילה מעליה את החלוק והתחילה לצעוד לתוך המים, עירומה.

 "תיזהרי." היא קורא לה והיא לא שומעת. כשהמים מגיעים לה לחזה אני רץ פנימה עם הבגדים ומנסה לתפוס אותה.

 "רותם! רותם!" אני צורח והראש שלה נעלם בתוך המים. אני ממשיך לצרוח כמו מטורף, מנסה לגשש אחרי הגוף שלה במים, למשות אותה החוצה, ולפתע את שמי הערב מדליקה התפוצצות.

 אני מסתובב ומסתכל למעלה. זיקוקים מטבריה צובעים את השמיים בכל הצבעים, משתקפים בכנרת כמו דמויות מצוירות שזוהרות בחושך. ריח של שרף ממלא את האוויר ואני עוצם עיניים, שואף אותו עמוק, בזמן שהזיקוקים מהדהדים לי בתוך הראש כמו טעם מר של וודקה וקיא בפה.