[הוא יושב במרפסת, נראה טרוד. היא נכנסת עם שתי כוסות קפה, מושיטה לו אחת ומוציאה קופסת סיגריות]
היא: סיגריה?
הוא: כרגיל.
[היא מדליקה את הסיגריה, מעבירה לו את המצת והוא מדליק את שלו. שתיקה]
הוא: אז איך היה לך היום?
היא: מתסכל, כרגיל. אני מרגישה שחודש אנחנו כבר לא מתקדמים לשום מקום.
הוא: כן, זה מחסום כזה. צריך לתת לזה זמן.
היא: לכל דבר אנחנו נותנים פה זמן. נמאס לי כבר לתת זמן.
הוא: את יודעת משהו?
היא: מה?
הוא: עם כל שאכטה שלך אני מתאהב בך יותר.
חצי שנה עברה מאז שהקמנו את קבוצת האמנים שלנו. 'אנשי העלייה' קראנו לה, בשביל ההקשר ההיסטורי, והרעיון היה פשוט אך מהפכני: להקים קבוצה שיתופית של אמנים מתחומים שונים, שהחיים המשותפים יעצימו וירחיבו את כוחות היצירה שבהם. בלי רכוש פרטי, בלי קניין רוחני ובלי השפעות קפיטליסטיות של אנוכיות וצרות עין - רק אנחנו והאמנות. לשחרר את הנפש לחלוטין.
אספנו את כל החסכונות שלנו ושכרנו דירה ישנה בתל-אביב. בלילה הראשון נשארנו ערים עד הבוקר כדי לנסח את מסמך העקרונות שלנו: 'מניפסט האמנות השיתופית'. היו שם מילים גדולות על שחרור האדם מכבלי הפוסט-מודרניזציה והקפיטליזם החזירי שמחלחל אל כל תחומי החיים. כל יצירה שנוצרת על-ידי אחד מחברי הקבוצה - שייכת לאנושות כולה, והיא רשאית לעשות בה כל שעולה ברוחה: לפרסם אותה, לעבד אותה, לתרגם אותה, לצלם אותה ולהפיץ אותה. לאמנות אין בעלים.
אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד, ותוך חודש כבר נשארנו בלי אוכל במקרר. 'מתיאטרון לא מתפרנסים,' הקול של אמא חזר והדהד בי. 'לך תלמד משהו מועיל'.
[היא צוחקת]
הוא: מה מצחיק אותך?
היא: אתה יודע שאני שונאת פלצנות.
הוא: מה פלצנות? ככה אני מדבר.
היא: נעלבת?
הוא: לא, לא נעלבתי...
היא: אז די, חלאס. תעבור הלאה.
[שתיקה]
הוא: לפעמים אני פשוט חושב שאת לא מסוגלת להבין מה זו אהבה. בשבילך הכל זה זין וזהו, וגם לא כל-כך אכפת לך של מי. אז רק תדעי שלכל זין יש גם בעלים, ולבעלים האלה יש נשמה והנשמה הזאת לפעמים מתאהבת, גם אם בחורה ציניקנית ומפוכחת כמוך לא יכולה להשלים עם זה. אז כן, אני מאוהב בך, ואם זה פלצני לדעתך את יכולה ללכת להזדיין כמו שאת יודעת לעשות הכי טוב.
כינסנו שיחה דחופה, הבנו שאי-אפשר לחיות ככה יותר. שאמן צריך לחיות ממשהו. זו הייתה שיחה קשה. אנשים פתאום התחילו לתהות אם זה באמת שווה את זה, אם אנחנו באמת כאלה מהפכניים כמו שאנחנו חושבים. אילן הזכיר לכולם שכאלה שיחות בדיוק היו לאנשי העלייה השנייה באוהלים בלילות. זה גרם לכולם להרגיש טוב עם עצמם.
החלטנו לעבוד בעבודות מזדמנות, מלצרות וכאלה. 'נעבוד ביום וניצור בלילה', שמחנו כמו ילדים. חשבנו שפתרנו את בעיית הרעב העולמית.
אלא שהבעיות לא הפסיקו לצוץ: ראשונה הייתה העייפות. אנשים ממלצרים מהבוקר עד הערב, חוזרים לדירה ורק רוצים לישון. לא מעניין אותם שום-דבר אחר. סיוון תלתה שלט על הדלת: 'עובדים כמו חמורים וישנים כמו בהמות'. עמית בכתה. היא צרחה עליה שהיא לא מבינה כלום ושהכי קל להיות משוררת לסבית ולכתוב משפטי חוכמה על הדלת. באותו הערב סיוון ארזה מזוודה ויצאה. לא דיברנו איתה מאז.
חודשיים אחרי זה תמר ניגשה אליי.
"אני חייבת לדבר איתך," היא אמרה לי, וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא פנתה אליי ישירות. לא הייתה לי ברירה אלא להתאהב בה.
היא: מה, אני אמורה להיעלב עכשיו, או מה?
הוא: יופי, תמשיכי.
היא: מה תמשיכי, מה? מה אתה חושב, שאני לא בן-אדם? שאין לי רגשות? כן, אני אוהבת להזדיין, יש משהו רע בזה?
הוא: אין בזה שום-דבר רע, אם את עושה את זה מתוך אהבה.
היא: אני עושה את זה מתוך אהבה.
הוא: את לא יכולה לאהוב את כל העולם!
היא: למה לא? הנה - אני אוהבת את כל העולם. אני אוהבת אותך, ואת אילן ואת נמרוד ואת שרון. מה הבעיה?
הוא: שזה לא עובד ככה.
היא: זה בדיוק עובד ככה. אתה זה שלא מבין את זה. אתה זה שהוליווד הזריקה לו למוח שהוא יכול להתאהב רק בבחורה אחת ולשכב רק איתה כל החיים שלו. אז חלאס, הוליווד זה לא התנ"ך שלי. אני חיה את החיים שלי כמו שאני רוצה לחיות אותם, ולא כמו שאיזה מפיק סרטים אמריקאי חושב שהם צריכים להיראות.
"אני מרגישה שזה חוסם אותי, המלצרות הזאת." היא אמרה לי. זו הייתה הפעם הראשונה שישבנו במרפסת. מאז כל ערב התנגן אותו תקליט: אני והיא עם קפה וסיגריה במרפסת. יושבים ומדברים על החיים, על הקבוצה, על כמה קשה ועל כמה טוב. ועם כל שאכטה שלה אני מתאהב בה יותר.
"אנחנו צריכים לעשות משהו גדול," אני אומר לה. "יצירת מופת. משהו שיהיה כתוב עליו בשבעה לילות."
"שבעה לילות?" היא צוחקת. "זה שיא השאיפות שלך?"
"לא, אני מדבר ברצינות." אני עונה לה בהתלהבות גוברת. "משהו שמי שהוא לא אנחנו פשוט לא יכול לעשות."
ושם התחיל להתגלגל הרעיון. כינסנו שיחת קבוצה דחופה והעלינו את ההצעה. כולם, שהרגישו מנוונים מהמלצרות, הסכימו מיד. הרעיונות התחילו ליפול כמו גשם, עד שהתקבלה ההחלטה - להרים מיצג רחוב על השלום. הרגשנו שהשלום זה נושא שנזנח, שאמור לעמוד בבסיס של כל חברה מתוקנת. חשבנו שאם כל אחד יתרום את חלקו ואת כשרונו, נצליח להרים ביחד משהו אדיר, שבאמת יגרום לאנשים לחשוב. נציג אותו ברחוב ונשים קופה, בלי לגבות תשלום. הרגשנו איך העולם מתחיל להשתנות לנו מתחת לרגליים.
כל השיחה תמר ואילן ישבו אחד ליד השנייה. מדי פעם הם התלחששו, צחקקו. אני לא הצלחתי להיות מרוכז בכלום חוץ מבהם. בלילה אילן לא ישן בחדר, ואני לא הצלחתי להירדם. כל הלילה התהפכתי וחשבתי מה הם עושים, וקיוויתי שאני טועה ומדמיין. שזו סתם האהבה שמעוורת אותי, שגורמת לי לקנא במשהו שלא קיים. קיוויתי שאני סתם משתגע.
[שתיקה]
היא: אני לא מבינה למה אתה לוקח את זה קשה כל-כך.
הוא: כי אני מאוהב בך! בך, ולא בכל העולם. רק בך.
היא: וזה לא טוב להיות מאוהב?
הוא: זה טוב כשמחזירים לך אהבה.
היא: זו תפישה של ילד בן שמונה.
הוא: למה? מה את לא מבינה? ככה החיים עובדים. אנשים מתאהבים ומתחתנים. אחד עם השני, לא עם העולם. אנשים מביאים ילדים לעולם, ולילדים האלה יש אמא ואבא. שני אנשים שדואגים להם ואוהבים אותם, כי כנראה שהעולם כבר לא יעשה את זה.
היא: ולמה זה חייב להיות ככה? אתה מדבר כמו ליכודניק, בחיי. אנחנו באנו לשנות סדרי עולם, לא? ממתי אנחנו מקבלים בכזו קלות את איך שהדברים מתנהלים? אני לא מבינה, ככה אתה מדמיין את החיים שלך? אבא, אמא, שני ילדים וחצי, כלב וחצר? אז מה אתה עושה כאן בכלל?
הוא: אני כאן כי אני מאמין בביחד.
היא: אתה יודע למה אתה כאן? כי לא הצלחת בשום מקום אחר. הרי זה החלום שלך להיות בתיאטרון הרפרטוארי, לא? כתבות ב'שבעה לילות' וכל החרא הזה. אתה לא באמת מהפכן. אתה קפיטליסט בתחפושת של מהפכן. אתה סתם אחד כמו כולם.
בערב כבר קבענו חזרה ראשונה. החלטנו שנשב ביחד, שנעלה רעיונות. שנחשוב על סמלים, על טקסטים. תמר כבר תתחיל לבנות קומפוזיציה בזמן שנטע תחשוב על תפאורה שתבלוט במרחב העירוני. אני ואילן ישבנו וחיפשנו ביחד שירים של חנוך לוין.
"תגיד, אתה ותמר ביחד?" זרקתי לו, כאילו על הדרך.
"לא. תגיד, אנחנו רוצים גם לחפש ב'מלכת אמבטיה' או שזה כבר לעוס?"
"באמת לא?" התעקשתי.
"כאילו, תגדיר ביחד." הוא זרק. "לא כל שני אנשים ששוכבים הם בני-זוג, אתה יודע."
כאן כבר הבנתי הכל וכבר לא עניין אותי כלום: לא השלום ולא הקבוצה. רציתי לשרוף את כל הבית. רציתי לקרוע לו את הפרצוף. הסתכלתי על תמר עכשיו. היא רקדה בזמן ששרון ניגן לה מנגינה עצובה על הקלידים. הוא הסתכל עליה, מהופנט, והיא כאילו התרחצה בתווים שלו.
"הכל בסדר?" אילן שואל אותי, שם לי יד על הכתף.
"כן, כן." אני מתעשת. "בוא נחפש אם יש איזה משהו מתאים ב'רצח'."
ככה עבדנו כל לילה. מתחלפים בצוותים, יושבים, מחפשים, כותבים ויוצרים. 'מניפסט היצירה השיתופית' קם לחיים. ורק בי הרגשתי איך הכל מת.
הוא: אז אני לא מהפכן, אז מה?
היא: אז מה? אתה רציני? אז אתה הורס את העולם, זה מה.
הוא: תפסיקי כבר עם הסיסמאות המפגרות שלך שקראת באיזה אתר קומוניסטי ומאז את זורקת בכל מקום שאת הולכת. גם אני יכול לבחור ערך אקראי בויקיפדיה ולחשוב שאני יודע עליו הכל, אבל אני לא-
היא: מה זה קשור, אני-
הוא: ותלמדי כבר להקשיב, ותנסי להבין מתי בן-אדם מסיים את המשפט שלו. נכון, אני לא מהפכן, אבל אני יודע לאהוב, וזה ההבדל בינינו. תקראי לי ליכודניק, תקראי לי איך שאת רוצה, אבל אני מכבד גוף של אישה ולא משתמש בו כמו סמרטוט רצפה. אני מלטף אותו, אני אוהב אותו. אותו ורק אותו. לגוף שלך אין ערך. הוא חתיכת קליפה ריקה, זה מה שהוא. כששכבנו אני הרגשתי את זה - הגוף שלך פשוט מחולל. אין לו שום ערך.
היא: וואו, איזו שפה. שפת האהבה, אני מניחה.
הוא: שפת הכוס של האמא שלך.
היא: אתה חתיכת צבוע. קורא לי מחוללת, מקלל אותי ועוד אומר שאני לא יודעת מה זו אהבה. אהבה זה קודם כל לאהוב. האהבה שלך היא לא אהבה, היא הכל חוץ מאהבה: היא קנאה והיא גאווה והיא שאיפה לכוח ושליטה, אבל היא בטוח לא אהבה. את מה אתה בדיוק אוהב, חוץ מעצמך? אם היית אוהב אותי, היית רוצה שיהיה לי טוב. אבל זה לא מה שאתה רוצה. אתה רוצה שאני אהיה איתך, יותר נכון שלך. אתה רוצה שאני אוהב אותך ורק אותך. אתה דיקטטור של רגשות, זה מה שאתה.
ארבעה חודשים עבדנו ככה, כל לילה. זה היה קשה, אבל הרגשנו שאנחנו עושים משהו משמעותי, משהו חשוב. משהו שייחרט בכתבי ההיסטוריה. אלא שככל שהמעשה הרגיש נכון יותר, ככה אני הרגשתי נכון פחות.
"אתה נראה מרוחק." היא אמרה לי באחד הערבים שלנו על המרפסת, ואני כבר ידעתי שזה הערב שבו אני אספר לה הכל.
"אני מרגיש שזה לא נכון לי, כל הסיפור הזה."
"מה, אבל הפרוייקט ממש מוצלח." היא אומרת וצודקת.
"לא הפרוייקט. החיים האלה. זה גדול עליי." אני עונה, ומכאן זה מתגלגל. הרגשות, התחושות. היא לא אומרת הרבה, בעיקר מקשיבה.
"אני לא רוצה שתעזוב." היא אומרת בסוף. "אתה חשוב לי. תכתוב על זה, על הרגשות שלך, עלינו. הרי בשביל זה אנחנו פה, לא? שהחיים המשותפים יפרו את היצירה שלנו. אז ככה עושים את זה."
אחרי השיחה כינסתי שיחת קבוצה. אמרתי להם שאני לא מבין איך אפשר להתעסק בשלום, כשיש נושאים קודמים כל-כך שעוד לא פתורים, כמו אהבה.
"זה בא ביחד." הוא אמרו לי. "השלום יביא אהבה."
"אתם לא מבינים," אני מנסה להסביר. "לא אהבה כזאת."
"אתה לא מבין," עונה לי אילן. "בדיוק אהבה כזאת."
הודעתי להם שאני לוקח צעד אחורה מהפרוייקט. שאני אמשיך לתרום את חלקי, אבל שכרגע יש לי פרוייקט אחר, אישי יותר. שיש בי דברים שאני חייב להשתחרר מהם. תמר עודדה אותם לקבל את זה.
"בשביל זה אנחנו כאן." היא הסבירה שוב. רציתי להגיד לה שהיא לא מבינה, אבל ידעתי מה תהיה התשובה. אני זה שלא מבין.
[שתיקה]
הוא: אין לי מה להגיד לך.
[שתיקה]
היא: אז אל תגיד כלום.
במשך חודש כתבתי את הדיאלוג. קראתי לו 'עם כל שאכטה שלך אני מתאהב בך יותר'. אהבתי את השם הזה. היה בו משהו מלוכלך אבל טהור, בדיוק כמו שהרגשתי. רציתי שהמשפט הזה ייחרט על הקבר שלי.
הראיתי את הטקסט לתמר. ישבנו ביחד במרפסת, ובזמן שהיא קראה אותו עישנו כל אחד לפחות חמש סיגריות. שום שריר בפנים שלה לא זז. היא קראה אותו כמו אבן.
"זה מה שאתה חושב עליי?" היא שאלה בסוף.
"לא, זה טקסט, זה בדיוני. זה רק מושפע..." ניסיתי להסביר.
"זה יפה. צריך לעשות עם זה משהו."
"לא לקחת את זה אישית, אני מקווה?"
"אישית? מה פתאום. זו לא אני, זו 'היא'." היא חייכה, ולקחה עוד שאכטה.
"אפשר לישון איתך הלילה?"
עלינו לחדר ונעלנו את הדלת. היא נשכבה לידי במיטה, נצמדה אליי. הנשימות שלה על הצוואר שלי דגדגו אותי בכל הגוף. אני נישקתי אותה לאט.
"אני רוצה לשכב איתך." היא לחשה לי.
"הוצאת לי את המילים מהפה."
כשקמתי בבוקר היא לא הייתה לידי. בכל הדירה היא לא הייתה. הארון שלה היה מרוקן. שאלתי את כולם אם היא אמרה להם משהו, אבל הם אמרו שלא. רק אילן הסתכל עליי במבט עקום כל היום.
"מצאתי את זה במרפסת." הוא אמר והושיט לי את הטקסט שלי. הוא היה רטוב מטל, המילים נמרחו.
"קראת את זה?" שאלתי. הוא הנהן. "מה חשבת?"
"שיש לך כשרון בלתי-רגיל בלהיות רע."
הוא: את יודעת שאני אוהב אותך.
היא: אני כבר לא יודעת מה אני יודעת.
הוא: את יודעת מה, זה לא משנה לי מה את יודעת. משנה לי מה אני יודע. אני לא צריך חותמת של בשביל להיות מאוהב. הנה, אני מאוהב, ולא משנה מה תגידי, לא תוכלי לשנות את זה.
היא: אתה בן-אדם עלוב, אבל משום-מה אני מחבבת אותך.
הוא: זה בדיוק מה שניסיתי להסביר לך.
היא: ועדיין, אני לא מאמינה בכל הבולשיט הזה.
הוא: תאמיני במה שאת רוצה. תשנאי ותחבבי אותי כמה שרק תרצי, לא אכפת לי. רק תישארי איתי.
היא: אל תדאג. אני לא הולכת לשום-מקום. רוצה סיגריה?
הוא: תעשני את, אני אסתכל על השאכטות שלך ואתאהב בך יותר ויותר.
[מסך]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
