על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

כל העולם כולו

גשר צר מאוד

ורק לי הוא רחב ומתרחב

ואינסופי ומרוחק

ובתוך כל המרחב הזה

אין פינה מוכרת

למצוא בה את עצמי

למצוא את שאבד

וכל האין גבולות הזה

צר לי עד כדי פחד

אני הולך ומתנדנד

בלא שיווי משקל

וכך הולכים ונמתחים

ומתכווצים מפני הרעש

בין חריצי האספלט

בחיל וברעדה

על גשר צר מאוד

משני צדדים ים מוות

הולך ומפחד

ולא מפחד כלל

בראשית הייתה האמת הפשוטה שיום אחד החיים יגיעו לקיצם. מרגע זה ואילך נברא עולם, שחוץ מסופו ההולך ומתקרב, לא היה בו דבר. הוא היה תלוש ומשונה, מעין הזיה מתמשכת של חולה נפש בלילה בהיר של קיץ. שיגעון זמני של כמה מאות מליוני שנים, שבהם חגים הכוכבים סביב צירם וזה סביב זה במעין מחול משונה של הלילה.

ולשם הגיע גם הוא, מטופח ומצוחצח. היה זה רגע קטן אחד, שבו החליק מבין רגלי אימו אל תוך העולם, רגע שלא נכתב מעולם. הוא חי, בנקודה מסוימת בזמן ובמקום, והיה חלק מהזרם ששטף את הכל. הוא קנה את הבגדים שלהם, הוא הגשים את החלומות שלהם, שכר את השגרה שלהם ורדף אחרי החוויות שלהם, הוא ראה אותם בכל מקום - על שלטים ברחוב ועל מסכים בבית, והם הבטיחו לו שהאושר נמצא ממש מעבר לפינה, והוא האמין. הוא שכב עם הנשים שלהם, הביא את הילדים שלהם לעולם, שהלכו וקנו והגשימו ושכרו את כל מה שהוריש להם. הוא חי חיים של אחרים.

הוא חי את החיים שהם רצו שהוא יחיה, הוא חיפש את האושר כמו בקבוק של קוקה קולה על מדף בסופר, והאמין שרק עוד קצת, וכל העולם יהיה בכף ידו. כל מה שצריך זה להאמין בעצמך.

והיה לו את הכל, והכל היה חסר לו. הרי הוא התקדם על-פי התוכנית, שלב אחרי שלב, בלי להתבלבל לרגע. ובוקר אחד הוא הסתכל מהחלון, וראה איך חלפו חיים. איך המכונית הנוצצת שמחוץ לדלת התחילה להתקלף ולחשוף פח חלוד. הוא התבונן סביבו, על כל הדברים שהרוויח, וראה איך הם קורסים אחד אחד אל תוך בור גדול באדמה. נעלמים. הוא נשאר ריק.

אז הוא התיישב לכתוב. הוא כתב על איך שחי, על שהיה קיים. הרי בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שלא היה איש כמותו מעולם. אבל הוא היה, הוא מילא את הבית במכשירים חשמליים שיתפסו מקום בעולם - אנדרטה לחיים שהיו וחלפו. אבל אלה לא היו החיים שלו. אלה היו החיים שהם רצו שיהיו לו, זו הייתה פרסומת זולה לחיים הנכונים.

ותמיד הוא היה בדרך. הכיוון תמיד היה נכון - הוא אף-פעם לא סטה מהשביל שהם סללו לו. תמיד היה בדרך. והם לא ידעו אפילו שהוא היה כזה. הדברים שכתב לא הגיעו אליהם. הם היו עסוקים בלספור אותו, בלהעביר אותו ממקום למקום, מתחנה לתחנה, מאדון לאדון. הוא נכנס לרשימה האינסופית של האנשים הקטנים שחיו את החיים שמכרו להם. והם צחקו וצחקו עד שלא נשאר להם יותר אוויר בשביל לצחוק.

ובדברי הימים ייכתב, שבעולם הזה הייתה לא יותר מאמת אחת - שהחיים יגיעו לקיצם. וכל מה שניסינו לשקר לעצמנו בדרך, היה לא יותר מצירוף מקרים טרגי של אנשים שהאמינו שהנה האושר עוד שנייה מתפרץ על העולם כמו לבה רותחת. והכוכבים המשיכו לנוע סביב צירם, ויהי בוקר ויהי ערב, והכל נגמר.

 אז ברחנו מהבית אל מקום שבו אולי יבינו אותנו, ומצאנו את עצמנו מול הים. החוף ריק, רק החול ניכר בו וגם הוא נדבק לגוף והופך לשכבת עור נוספת שהיא ספק אנחנו ספק הטבע. כבר תחילת ספטמבר ולא חם כמו לפני חודש, כל הילדים בבית-הספר והמבוגרים סגורים במשרדים ממוזגים ורק אנחנו כאן, לא יודעים לאן הים הזה יקח אותנו.

 "אתה קולט שעוד שבוע יום כיפור?" אתה אומר לי, ואני כמו נזכר מחדש כמה היום הזה חי בי ורועד בי. כי גם פה, רחוק מכל בית ואדם, אני יודע שיש הרבה על מה לכפר, ואני נזכר בתפילה ישנה; אשמתי, בגדתי, גזלתי, דיברתי דופי ולשון הרע וכן הלאה, דרך המרד והניאוף עד הצער שגרמתי לאב ואם. את כל אלה חייתי השנה, ואם אלוהים נמצא כאן בינינו ורואה לב וכליות, הרי שלא בטוח ידונו אותי לחיים השנה, ומול השקיעה והעוצמה של הטבע הגדול הזה הרי שהפחד רק הולך וגדל בי.

 "אתה זוכר את יום כיפור האחרון?" אתה ממשיך, ואני נזכר במרפסת מחוץ לבית כנסת ובילדים על אופניים, בהליכה חסרת תכלית בעיירה המצועצעת שלנו, ויותר מהכל אני נזכר בשקט גדול וחברות גדולה שחשבנו שלא תאבד לעולם.

***

 והפחד מהמוות רק הולך ומחלחל כשהחושך הולך ומכסה את השמיים, ובשתיקה גדולה אנחנו שוכבים ומסתכלים בכוכבים שמתגלים מעלינו כמו אוצרות קטנים, ורק חושב מה יהיה עלינו. כשנשק להשמדה המונית מיוצר בכל רגע נתון והעולם כולו הולך ומתקרב לקיצו, עדיין מכרסמת בי התחושה שעליי להיות אדם טוב יותר, שעליי לבקש סליחה ממי שחטאתי לפניו, וגם באין משמעות המשמעות לא מצליחה להסתתר מפניי, ולכל מקום שתברח אמצא אותה, חבוטה ומפוחדת.

 "אני חושב שעומדים לידון אותי למוות השנה." אני אומר לך אחוז חיל ורעדה.

 "אני בטוח שלאלוהים יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם." אתה עונה ומתהפך על הצד, משאיר את המשפט הזה להדהד בי כמו פסוק סתום. אני מסתובב והר הכרמל פרוס לפניי, ורק למראה זכרון הילדות הזה אני מבין כמה אתה צודק.

 כי העולם גדול משדמיינתי והחיים נשגבים מבינתי. ובאיזו זכות אני מנכס לעצמי חטא ופשע? היוהרה הזו שלא נעלמת מדגדגת לי בבטן, והאפסות הקיומית שלי מציקה ומרגיעה בו בזמן. כי מי אני שארגיש אשמה בעולם מלא רוע והרג והרס?

 ובכל-זאת, מדי שנה בשנה בכל יום כיפור מסתובבים בני-האדם ברחובות ומבקשים סליחה זה מזה, ובו בזמן ממשיכים לחיות את חייהם, כאילו החטא והמחילה הם חלק מאותו המעשה. מכאן שגם אם חטאתי - לא רק חטאתי, גם מחלתי. ובתחושה ממיסה כזו של רחמים עצמיים אני סולח לעצמי ומרשה לעצמי לחיות.

***

 כי עוד מעט יעלה השחר, ונצטרך לשוב הביתה ולומר שאנחנו מצטערים. נבטיח שהפעם נעשה את הכלים בזמן ולא נריב איתם יותר, ונבקש מהם רק לקבל אותנו כמו שאנחנו ותו לא. ויום הכיפורים יבוא עלינו, וכמו בכל שנה נלך ביחד לבית הכנסת, לבושים לבן, ושוב נתפלל ונשמע תקיעת שופר ונבקש סליחה זה מזה ומהמקום המוזר הזה.

 וכשהצום יציק לנו בבטן נשוב להסתובב ברחובות, מחפשים איזה צל לנוח בו ולהסתכל איך החיים עוברים מולנו, מלאים בחטאים ובמחילות, ואנחנו כמו קהל בתיאטרון יושבים וצופים בהם, נהנים וסובלים, עד שהמסך יורד והמסיכות נושרים, וגם אחרון השחקנים עולה על קו אוטובוס בדרכו הביתה.

 אבל עד אז אני כאן לידך, מול הים, ואני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר. ובין אם החיים האלה נועדו לנו או לא לנו, הרי שכאן ועכשיו, בינות החול הזה, אין חיים אחרים שהייתי יכול לבקש לעצמי חוץ מאלה. ובתחושה כזו של השלמה, הירח שוטף אותנו באורו הלבן ואני נרדם לאט-לאט, ובחלומי קול תקיעת שופר פותח את שערי שמיים, ואני עומד בין מאות פרצופים לא מוכרים, נשטף כולי בגשם, ממלמל 'מודה אני' מאיר אריאלי, ומתעורר חבוק בזרועותיך, קיים.