על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

אני האיש שדוחף את היד אל החרא

אני האיש שפותח סתימות

אני האיש שרץ מול אש מקלעים צולבת

אני האיש שמנקה לכם את הרחוב

אני איגור

אני אפטאמו

אני איסמעיל

אני האיש בעל ידי הפחם

אני נהג האוטובוס של החיים

אני יכול להיות הומו

אני יכול להיות אישה

אני יכול להיות משורר אקספרסיוניסטי שלובש שמלה שחורה

אבל אני לא גר בתל אביב

אני פועל שחום עור

אני גר בבת-ים

או בטבריה

או בעכו

אני גר בפיצוצייה שבקצה רחוב הרצל

ועם הנובלס והכרס השעירה

אני רואה את העולם חולף מולי

וצוחק בקול גדול

אני צוחק על הזבל ועל השתן ועל הגועל

ועל המוכרת הענייה שבפיצוצייה

איזו בחורה מסכנה

ברוסיה היא הייתה דוקטור לפיזיקה

ועכשיו היא מוכרת סיגריות לבני חמש-עשרה

וקוראת לזה חיים

בית קפה בתחנת דלק

תמצית החיים הזוהרים של קריית גת

אתה מרגיש כמו מפורסם עם המכונית החדשה

והריי-באן האדומות שמסתירות לך את הנשמה

אתה בעצם לא יותר מערימה של תמונות

דף בפייסבוק שפיתח לעצמו זהות

השנינות המזויפת שלך היא לא יותר מכמה גלגלי שיניים

שתפסו את המקום של המוח בתוך הראש שלך

חיוך שזוהר בלילה

קריית גת במערומיה

והריח של הפלסטיק החדש

שוטף אותך איתו אל חלון הראווה הקרוב

בית קברות לחלומות

אבל אין לך מה לדאוג

אף-אחד לא יודע שכשהחושך מגיע ואתה לבד בחדר

אתה שונא את עצמך במראה

לא מבין איך הפכת למי שאתה

תופס חזק את החלקים בגוף

שהיית רוצה פשוט לתלוש מעליך

משאיר על עצמך סימנים של אצבעות

שאף-אחד לא יכול לראות מבעד לקולקציה החדשה של קסטרו