על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

אני האיש שדוחף את היד אל החרא

אני האיש שפותח סתימות

אני האיש שרץ מול אש מקלעים צולבת

אני האיש שמנקה לכם את הרחוב

אני איגור

אני אפטאמו

אני איסמעיל

אני האיש בעל ידי הפחם

אני נהג האוטובוס של החיים

אני יכול להיות הומו

אני יכול להיות אישה

אני יכול להיות משורר אקספרסיוניסטי שלובש שמלה שחורה

אבל אני לא גר בתל אביב

אני פועל שחום עור

אני גר בבת-ים

או בטבריה

או בעכו

אני גר בפיצוצייה שבקצה רחוב הרצל

ועם הנובלס והכרס השעירה

אני רואה את העולם חולף מולי

וצוחק בקול גדול

אני צוחק על הזבל ועל השתן ועל הגועל

ועל המוכרת הענייה שבפיצוצייה

איזו בחורה מסכנה

ברוסיה היא הייתה דוקטור לפיזיקה

ועכשיו היא מוכרת סיגריות לבני חמש-עשרה

וקוראת לזה חיים

בראשית הייתה האמת הפשוטה שיום אחד החיים יגיעו לקיצם. מרגע זה ואילך נברא עולם, שחוץ מסופו ההולך ומתקרב, לא היה בו דבר. הוא היה תלוש ומשונה, מעין הזיה מתמשכת של חולה נפש בלילה בהיר של קיץ. שיגעון זמני של כמה מאות מליוני שנים, שבהם חגים הכוכבים סביב צירם וזה סביב זה במעין מחול משונה של הלילה.

ולשם הגיע גם הוא, מטופח ומצוחצח. היה זה רגע קטן אחד, שבו החליק מבין רגלי אימו אל תוך העולם, רגע שלא נכתב מעולם. הוא חי, בנקודה מסוימת בזמן ובמקום, והיה חלק מהזרם ששטף את הכל. הוא קנה את הבגדים שלהם, הוא הגשים את החלומות שלהם, שכר את השגרה שלהם ורדף אחרי החוויות שלהם, הוא ראה אותם בכל מקום - על שלטים ברחוב ועל מסכים בבית, והם הבטיחו לו שהאושר נמצא ממש מעבר לפינה, והוא האמין. הוא שכב עם הנשים שלהם, הביא את הילדים שלהם לעולם, שהלכו וקנו והגשימו ושכרו את כל מה שהוריש להם. הוא חי חיים של אחרים.

הוא חי את החיים שהם רצו שהוא יחיה, הוא חיפש את האושר כמו בקבוק של קוקה קולה על מדף בסופר, והאמין שרק עוד קצת, וכל העולם יהיה בכף ידו. כל מה שצריך זה להאמין בעצמך.

והיה לו את הכל, והכל היה חסר לו. הרי הוא התקדם על-פי התוכנית, שלב אחרי שלב, בלי להתבלבל לרגע. ובוקר אחד הוא הסתכל מהחלון, וראה איך חלפו חיים. איך המכונית הנוצצת שמחוץ לדלת התחילה להתקלף ולחשוף פח חלוד. הוא התבונן סביבו, על כל הדברים שהרוויח, וראה איך הם קורסים אחד אחד אל תוך בור גדול באדמה. נעלמים. הוא נשאר ריק.

אז הוא התיישב לכתוב. הוא כתב על איך שחי, על שהיה קיים. הרי בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שלא היה איש כמותו מעולם. אבל הוא היה, הוא מילא את הבית במכשירים חשמליים שיתפסו מקום בעולם - אנדרטה לחיים שהיו וחלפו. אבל אלה לא היו החיים שלו. אלה היו החיים שהם רצו שיהיו לו, זו הייתה פרסומת זולה לחיים הנכונים.

ותמיד הוא היה בדרך. הכיוון תמיד היה נכון - הוא אף-פעם לא סטה מהשביל שהם סללו לו. תמיד היה בדרך. והם לא ידעו אפילו שהוא היה כזה. הדברים שכתב לא הגיעו אליהם. הם היו עסוקים בלספור אותו, בלהעביר אותו ממקום למקום, מתחנה לתחנה, מאדון לאדון. הוא נכנס לרשימה האינסופית של האנשים הקטנים שחיו את החיים שמכרו להם. והם צחקו וצחקו עד שלא נשאר להם יותר אוויר בשביל לצחוק.

ובדברי הימים ייכתב, שבעולם הזה הייתה לא יותר מאמת אחת - שהחיים יגיעו לקיצם. וכל מה שניסינו לשקר לעצמנו בדרך, היה לא יותר מצירוף מקרים טרגי של אנשים שהאמינו שהנה האושר עוד שנייה מתפרץ על העולם כמו לבה רותחת. והכוכבים המשיכו לנוע סביב צירם, ויהי בוקר ויהי ערב, והכל נגמר.

תראה, אני לא רוצה להתיימר להבין משהו בחיים שלך, ואני בטוח שאתה בן-אדם מאוד מורכב. אבל אי-אפשר שכל שטות תיראה לך כמו הבדל בין חיים למוות.

אבל גם אתה כזה.

הייתי.

אתה עדיין.

אבל פחות.

מה שאתה מבקש ממני, בעצם, זה לקחת את כל היומיום שלי, האהבות והמחשבות הכי גדולות שלי, את כל החיים שלי, ולהתייחס אליהם כאילו הם לא עניין גדול?

לא, אני פשוט מבקש שתבין שהחיים שלך זה לא רק אהבות ומחשבות, זה גם...

כיבוש וגזענות וקפיטליזם שמשחיר לי את הנפש. שמעתי את זה כבר.

לא, זה גם... לא יודע... אמונה.

עוד פעם אתה עם האמונה שלך.

זה באמת חשוב לי.

תשמע, אני לא מזלזל ולא כלום, אבל לפחות אל תשקר לעצמך. לא כל החיים שלך זה אמונות וערכים ובן-גוריון ורבין. אתה הרי יודע, כמוני, במה הכל מסתכם.

במה?

אתה מתבייש להגיד?

אתה מדבר על מין?

ואל תקפוץ לי עכשיו עם 'אני לא כזה', ו'אצלנו זה לא ככה'. אל תהפוך את העלאק ערכים שלך לחומה. זה שאתה אידיאליסט לא אומר שאתה לא יודע מה זאת חרמנות.

אני שונא את המילה הזאת.

ובכל-זאת, אתה מתכיר אתה יותר טוב מכולנו.

אוקיי, זה טבעי.

תודה.

אבל יש עוד דברים שהם טבעיים! כמו להיות טוב ולאהוב ו...

החיים זה לא רק אהבות, זוכר?

זו לא אותה אהבה.

מה זאת-אומרת?

כשאתה אומר אהבה אתה מדמיין מסיבה, נשיקות, זיונים... כרוניקה כזו. אני מדבר על אהבה לכל. על תשוקה לכל מה שקיים, על אהבת האנושות והאנושיות והקשר שאין לו תכלית...

אין אהבה כזו.

יש. אני הרגשתי אותה.

כל מה שהרגשת זו קנאה ואובססיה.

זה לא קשור לזה.

זה ועוד-איך קשור לזה. אז אצלי כרוניקה של אהבה זה נשיקות וזיונים, ואצלך זה קנאה ושגעונות. אז מה?

אני ידעתי להרגיש יותר מזה. אני עדיין יודע.

כל המרדף שלך אחרי מה שנכון הופך הכל ללא נכון. תראה איך אתה מפחד מהעתיד שלך! אתה כל-כך מפחד לטעות, שכל צעד שלך הוא רק חרטה על הצעד הקודם. פעם לא היית כזה.

פעם לא היכרת אותי. תבין, מה שאתה ראית היה... כמו קליפה. היום כבר אין לי קליפה. בגלל זה גם אין לי מרחק מהעולם. אז כן, אני נראה לך פחות משוחרר, פחות טבעי... אבל זה רק כי אין לי מה שיגן עליי. תנסה להבין - אף-פעם לא הייתי כל-כך עצמי.

והנה, בשנייה אחת גם אתה שכחת מהאמונות והערכים, וסיכמת את עצמך בדרמה הגדולה של החיים הקטנים שלך.

נכון, רק שעכשיו הדרמה כבר לא כל-כך גדולה, וגם החים כבר לא כאלה קטנים.

-

רק טיפשים כותבים שירים

רק טיפשים שאין להם רעיו גדול מספיק

לאיזה רומן סוחף שימכור מליונים

רק טיפשים שחושבים שהם מרגישים משהו

הייתי מעדיף לכתוב מחזה

עלה לי אפילו איזה רעיון מעורפל

על בניין דירות ואישה אלמנה

וזוג עשיר ועניים בחצר

וזונות ונקנקיות

ובית מלא בעוגות

שהכינה אחת שמחכה לאהוב המת

אח, איזה רעיון עלוב היית!

לרגע כיכבת על במות בכל רחבי העיר

והנה גם אתה נקבר בסוף בשיר