לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש


הגות ורוח במוח חולה - תענוג לכל מעיינת וקורא

Avatarכינוי: 

בן: 31

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

איזו בחורה מסכנה


אני האיש שדוחף את היד אל החרא

אני האיש שפותח סתימות

אני האיש שרץ מול אש מקלעים צולבת

אני האיש שמנקה לכם את הרחוב

 

אני איגור

אני אפטאמו

אני איסמעיל

אני האיש בעל ידי הפחם

אני נהג האוטובוס של החיים

 

אני יכול להיות הומו

אני יכול להיות אישה

אני יכול להיות משורר אקספרסיוניסטי שלובש שמלה שחורה

אבל אני לא גר בתל אביב

 

אני פועל שחום עור

אני גר בבת-ים

או בטבריה

או בעכו

אני גר בפיצוצייה שבקצה רחוב הרצל

ועם הנובלס והכרס השעירה

אני רואה את העולם חולף מולי

וצוחק בקול גדול

 

אני צוחק על הזבל ועל השתן ועל הגועל

ועל המוכרת הענייה שבפיצוצייה

איזו בחורה מסכנה

ברוסיה היא הייתה דוקטור לפיזיקה

ועכשיו היא מוכרת סיגריות לבני חמש-עשרה

וקוראת לזה חיים

 

נכתב על ידי , 24/1/2015 20:00   בקטגוריות אבסורד, אידיאליזם, אנושות, בדידות, גזענות, מרד, ניצול, צדק, ציונות, קיום, שוויון, שירה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יש לנו רק ערק


אני רוצה לאהוב אותך כמו בסרט

לנשק אותך בגשם, לרדוף אחרי מטוס

אני רוצה לאהוב אותך כמו ילד

להיתקל בך במקרה בפינת רחוב

 

אני רוצה שנהיה תמונה ממוסגרת

עם בית וגינה ושלושה ילדים

שנשתה ביחד כל בוקר קפה

ובחורף נקטוף בגינה תפוזים

 

אבל אני חולה

ואת משוגעת

ויש לנו רק ערק ואחת את השני

אז בואי נשתכר ונטשטש לנו את הלילה

את תשרטי אותי חזק

אני אקרע לך את הבגדים

 

אני ואת היינו אמורים להיות ספר

על אהבה שפרחה נגד כל הסיכויים

אבל אני יותר מדי אוהב אותך כשאת מפחדת

כשאת בוכה ונמרח לך האיפור על הפנים

 

אני חושב שאין ברירה ואוהב אותך לנצח

אני ואת קשורים כמו ים אל נחלים

לשאוף את העשן שלך כשאת מעשנת

לעשות איתך אמבטיה, לחתוך איתך ורידים

נכתב על ידי , 25/9/2014 09:08   בקטגוריות אבסורד, אהבה, אלימות, התאבדות, מחלת נפש, ניצול, סקס, קיום, שירה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על סף הסוף


לקראת דיבורים על עימות אפשרי, שלא לדבר על מלחמת עולם גרעינית, עלה בי צורך עז להבהיר כאן, במרחב האינטרנטי, במקום שיישאר עוד הרבה אחריי, מי אני, מה אני ומה אני מחפש בעולם הזה.

נולדתי בפעם הראשונה בחיפה, בגיל שש עברתי לזכרון. הייתה לי ילדות והתבגרות מדהימה, עם משפחה מקסימה ואהובה. הצטרפתי בכיתה ט' לנוער העובד והלומד, לקן יחיד במינו ולקבוצה שאין שנייה לה. עם הקבוצה הזו הצטרפתי לגרעין בראש המטורף, ואיתם יצאתי לחוות ההכשרה בקריית-עקרון. שם, אפשר לומר, נולדתי בפעם השנייה. שם למדתי לאהוב ולכעוס ולהרגיש ולהשתגע. שם היו לי חניכים מקסימים, שאהבתי יותר מכל דבר ודאגתי רק להם וחשבתי רק עליהם. שם היו לי בני-גרעין, שידעו וראו הכל ולא נתנו לי רגע של שקט, ותמיד דאגו שאדע הכל על עצמי ושתמיד אשאף להיות בן-אדם טוב יותר. שם היו לי מדריכים מדהימים שליוו אותי בכל צעד, שדאגו לי ואהבו אותי ורצו תמיד בטובתי.

עם הגרעין הזה החלטתי להתגייס לנח"ל. הבחירה הזו זרקה אותי שנתיים אחורה, למסע לפולין, שם דיברנו על יהדות ומרד וציונות. הרגשתי שאם יש עתיד למדינה הזו, אני חייב לדאוג לו. אני חייב לבנות אותו במו-ידיי, וגם להגן עליו בגופי ובנפשי. אני חייב להיות העתיד הזה.

התגייסתי, ושם נולדתי בפעם השלישית. הייתי חלק מפלוגה חכמה, חזקה ובעלת כוח-רצון שלא היכרתי, אנשים שרובם הגדול התגייס מתוך שליחות אמיתית ואמונה גדולה. היו שם מפקדים ערכיים, שדרשו מאיתנו להתעלות על עצמנו גם ברגעים הכי קשים, שהפכו אותנו לחיילים חזקים שרוצים להגן על המדינה הזאת ולבנות אותה.

הם, יחד עם החינוך שקיבלתי בתנועה, שנתנו לי את ההשראה לצאת לפיקוד, ולהצליח לתפוס עמדת השפעה כלשהי בכור ההיתוך של החברה הישראלית, ולחנך בו חיילים טובים שיהפכו בעתיד לאזרחים תורמים. יצאתי לקורס מכי"ם, ושם פגשתי בפעם הראשונה את החברה הישראלית על כל פניה - הטיפשים והחכמים והשמאלנים והימנים והדתיים והחילוניים והדרוזים והבדווים ומי לא. ולמרות כל הדעות הקדומות וכל הסלידה, גיליתי בסופו של דבר שכולם בני-אדם, שבכולם יש נקודות טובות, שכולם יכולים להיות יותר ממה שנגלה לעין.

עברה שנה מאז שהתגייסתי, שנתיים מאז שנפרדתי מהקן, שלוש שנים מאז שהייתי בפולין, ארבע שנים מאז שהתחלתי להדריך, חמש שנים מאז שהצטרפתי לתנועה. חמש שנים של עשייה בלתי-פוסקת, של אהבה חסרת גבולות, של אמונה אמיתית שיכול להיות פה טוב יותר, שנועד להיות פה טוב יותר, שנולדנו לשלום ולאחווה ולצדק ולאהבה, ולא למלחמה ולשנאה ולעושק ולאדישות. בתוך עולם שטובע בניכור ובבדידות ובריאליטי מטמטם ובמסיבות עירוניות מסנוורות, בניתי לי בועה, מעין עולם קטן, שטוב לחיות בו. עולם ששמחתי להתעורר אליו בכל בוקר מחדש, עולם של משמעות ויצירה ואושר אמיתי.

אני לא יודע אם עשיתי נכון, אבל את הבועה הזו שמרתי לעצמי בכל מקום שהגעתי אליו. להפיץ קצת אושר, לפנות בה לאנשים קצת מקום. לא לפוצץ אותה ולהתפכח, אלא לנסות ולגרום לעוד אנשים לחלום. קראו לי תמים, לפעמים גם קראו לי טיפש, אבל תמיד ידעתי שבאיזה מקום הצדק איתי. שבני-אדם נולדנו להיות טובים, שהעולם נועד להיות מקום שטוב לחיות בו.

ואת כל הבחירות שלי עשיתי בגלל זה. אף-פעם לא עשיתי סתם. תמיד מתוך אמונה. בכל יום דאגתי לעצור ולהסתכל אחורה ולנסות ולהשתפר ולהפוך לאדם טוב יותר. תמיד דאגתי להתגאות במי שאני ובמה שאני; להתגאות ביהדות, בציונות, בסוציאליזם. בכל אותן אמונות ואורחות-חיים שצמחתי מתוכן ושהפכו אותי למי שאני. תמיד הזכרתי לעצמי שכל דבר שאני עושה, כותב ואפילו חושב, שייך לציר זמן ארוך ועמוס שאני רק חלק ממנו. וההבנה הזו לא גרמה לי להרגיש קטן, אלא להיפך, היא הגדילה אותי וגרמה לי להרגיש חשוב. הפכה אותי לחלק מההיסטוריה. חלק קטן, אבל קיים.

ואם עכשיו ההיסטוריה על סף סיום, והאנושות באמת עומדת להשמיד עצמה לדעת, רציתי רק לומר תודה. תודה שהפכתי אותי למי שאני, תודה על היותכם, תודה על שחייכתם ובכיתם וצחקתם וצרחתם. תודה שנתתם לי לחיות, תודה שחייתם איתי. ואם בכל-זאת, עוד יש סיכוי קטן לעולם, המשכון של קיום אנושי, יש לי רק בקשה אחת: תמשיכו. אל תפסיקו לעולם, אל תוותרו על החלום. כי יש חלום, והוא קיים כל זמן שיש מי שיחלום אותו. ובחלום הזה הולכים גדודים של נוער עם פרחים בקנה, ואוצרות הטבע והבריאה מנוצלים לטובתו של כל אדם באשר הוא אדם, ובבית-הספר לומדים הילדים לא רק חשבון ואנגלית, אל גם על עצמם, ועל נפשם ועל חד-פעמיותם. ובחלום הזה הדגל מתנוסס והתקווה מתנגנת, ואנו מסתכלים על הנופים המדהימים ועוצרי הנשימה של הארץ הקטנה שלנו, ואין בהם גדרות ומכונות מלחמה, ואין חסרי-בית שעונים על קירות מגדלי היוקרה של תל-אביב.

והחלום הזה הוא לא שלי. הוא של כל אדם שיודע דבר או שניים על העולם, שיודע שכדאי לחיות ושטוב להיות ושהחיים האלה מתבזבזים כמו חול בין האצבעות. והחלום הזה הופך למציאות בכל נשימה ובכל צעד ובכל מקום ובכל שעה, אם רק תזכרו אותו, אם רק תטפחו אותו ותילחמו עבורו. אם לא בשבילנו אז בשביל הילדים שלנו, ואם לא בשביל הילדים שלנו אז בשביל אלוהים.

נכתב על ידי , 18/8/2012 19:20   בקטגוריות אלוהים, אלימות, אמונה, אנושות, הגשמה, חופש, חינוך, יהדות, מוות, מלחמה, מרד, ניצול, צדק, ציונות, קיום, שוויון  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעומר ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עומר ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)