כשמתת שכבת מולי כאילו הוציאו ממך את כל האוויר. אני ואבא התחלנו לנקות את כל ההפרשות של אחרי המוות, ובסוף נותרת רק את, שוכבת עלובה ועצובה כל-כך. אז הרמתי אותך על הידיים ונשאתי אותך החוצה במעין כבוד אחרון, אל הבור שאבא חפר כשהבין שזה הסוף. גלגלנו אותך פנימה, וככה תמה התקופה שלנו ביחד. פתאום נזכרתי בפעם ההיא שחזרתי מהצבא, ואיך למרות שהיית כבר זקנה ועייפה קפצת עליי וקשקשת בזנב ושמחת לראות אותי. לא נורא.
***
בלילה נזכרתי שהייתי פעם ילד, ואיך תמיד כשהיינו חוזרים מליל הסדר אני ואחותי היינו מסתובבים אחורה במושב האחורי של האוטו ונותנים שמות למכוניות לפי הפנסים שלהן. היינו ממציאים סיפורים, על איך המכונית הכועסת רודפת אחרי המכונית התמימה וזו בכלל לא יודעת שרודפים אחריה. ככה היינו ממציאים סיפורים וצוחקים וצוחקים... כשהשנים עברו הייתי מתחיל לחשוב על האנשים שבתוך המכוניות, וכמה זה מטורף שבפקק העצום הזה שעל כביש 70 יש מאות פיסות קטנות של חיים שהתגלגלו כולן לפקק הזה, בדרך לאנשהו. אבל גם כשהייתי מסתכל על ההבעות הריקות של האנשים, תמיד היה בי משהו קטן שנזכר במכונית העצובה ההיא בצד הדרך, בדרך חזרה מליל הסדר.
***
במוצב הקטן שלנו שמעל שכם השגרה שררה כמו שרב. עד החיסול של ג'עברי.
"תכינו תיקים, אנחנו נכנסים לעזה." המ"מ הודיע בהתלהבות כשכולם ישבו בחדר אוכל, ואנחנו רצנו בהתלהבות של ילד לדחוס בקבוקי מים לכל מקום שהם יכולים להיכנס אליו. התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאנחנו נוסעים לאנשהו, ושאני לא אהיה זמין בימים הקרובים.
"אבל אתם לא קשורים לכל מה שקורה בעזה, נכון?!" היא שאלה בהיסטריה.
"לא, אמא, אני בכלל בשכם." שיקרתי את השקר העתיק של הלוחמים. "נדבר כשייגמר כל הסיפור הזה."
***
בשטחי הכינוס התחמושת הועמסה לווסטים ולרכבים כאילו מדובר בקופסאות שימורים. כולם שמחו, סיפרו בדיחות, וכמה ילדים דתיים באו לחלק לנו ארטיקים. הדבר היחיד שהפריע לאווירת הטיול היו הטילים מעזה, וגם אז היינו נשכבים על הסוללה ומסתכלים לשמיים כדי לראות איך כיפת ברזל מיירטת אותם. בכל פעם שראינו טיל מתפוצץ בשמיים מחאנו כפיים וחזרנו להעמיס רימונים לכל חור. פתאום קפצה לי לראש המחשבה הארורה הזו, שיש לי רעיון אדיר למחזה. לא סתם מחזה, אלא יצירת מופת שתשנה את העולם. ז'אנר חדש של אמנות. והרעיון הזה הולך להיכנס איתי לעזה, ואולי אפילו להישאר שם. לפני שהספקתי להתחיל להתחרט, המג"ד אסף את כל הגדוד לח'.
"יש דחייה של 24 שעות בש'." הוא מודיע, וכל החיילים נאנחים באכזבה. "אל תדאגו, בסוף ניכנס."
***
בלילה חלמתי איך אני פוגע בול במצח לאיזה מחבל. העיניים שלו נפערו, ודם התחיל לנזול לו על כל הפנים. פתאום, בחלום, התחילו שורות-שורות של חיילים לצעוד לכיווני. כשהם התקרבו, ראיתי שאלה חיילי אס אס. זרקתי הצידה את הנשק שלי והרמתי ידיים. חיוך של רוע התפשט להם על הפנים, וקול רקיעות הרגליים שלהם על האדמה העזתית הלך והתגבר והדהד. ואז, כשכבר היו קרובים. תפסתי את הנגב שהיה לידי והתחלתי לרסס אותם. הם נפלו אחד אחרי השני, הדם השפריץ לכל מקום. כשהם היו על הריצפה פתאום הרגשתי יד על הכתף שלי. זו הייתה אמא שלי. עמדו לה דמעות בעיניים, והיא אמרה לי שהגיע הזמן לחזור הביתה.
***
בסוף לא נכנסנו. המג"ד רתח מזעם. טור ארוך של אוטובוסים חיכה בבא"ח. היה יום שישי, כל הגדוד היה צריך לצאת הביתה, אבל לא הסכימו לשחרר אף-אחד כי השירותים היו מטונפים. לא הייתה אסלה אחת שלא נסתמה בשהייה הקצרה שלנו במקום הזה. לך תנקה את כל החרא הזה לפני שנכנסת השבת.
***
בערב יצאנו לפאב. הרי סך-הכל אנחנו צעירים, ורוצים לבלות, ואם לא נשתה עכשיו אז מתי יהיה לנו לשתות? הקפצנו ערק עד שנדפקנו לגמרי, והכל נהיה מצחיק ולא חשוב.
"הלוחמים שלנו חזרו מעזה!" צרחה אחת הבנות, וכולם נקרעו מצחוק.
***
בסוף הקאתי בחניה כמו ילד בכיתה ט' ששותה בפעם הראשונה. נכנסו לאוטו והתחלנו ליסוע הביתה, הראש שלי מסתחרר כמו קרסולה והמצח דבוק לחלון הקר.
"יש לי רעיון למחזה." מלמלתי.
"ומה קורה בו?" מישהו שאל.
"כלבה שמתה, וליל-סדר, ומכונית עצובות, ומחבלים וחיילי אס אס..." המשכתי למלמל.
"יופי, יופי..." מישהו ענה והגביר את הרדיו.
ואני נרדמתי בערפל האלכוהולי, הפעם בלי חלומות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
