על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

תחת שמי הגדר הפרוצה

מישהו לוחש לך ששכחת לאהוב

סגור במקלטים שחונקים לך את הנפש

עמוס במחשבות שנוגעות רק אליך
אתה הולך בלילה הכי חם של יולי

ומבקש לחזור הביתה

ואין שום בושה לומר שאתה מתגעגע

לימים התמימים שכל מה שבער בך

הייתה השמש הלוהטת שמחממת את החוף
והופכת אותו לגן ילדים ענק של הטבע

כשהיונדאי הישנה עם המזגן המקולקל

נראתה כמו המקום הבטוח בעולם

על רכס עמום מול עזה המפורקת

הפגזים שורקים והתשובות מסתחררות בך

וכל מה שהלב פועם בעבורו

הוא לחיות עוד קצת, להשיג עוד משהו

לא לאבד את הכל ברגע

לנשום רק עוד קצת אוויר

להתרגש ממכונית נעורים כחולה

שקוראים לה החיים 

בשקט של שכם

באמצע מארב

עולה בי רגע מפעם

שנינו בחוף הים

והים איננו מלא

דור הולך ודור בא

ורק שנינו שוכבים על החול

כאילו החול הזה יישאר לעולם

כתף אל כתף

כמו בקבר אחים

אנחנו שוכבים בשממה

מחכים לאחד

שיפתח אצלנו את הנצרה

שישחרר את הקליע

שיקרע כבר את השקט

שישרוף את הדממה

בשקט של שכם

עת רוח מערב

מה אם אני הייתי שם

מניח את המטען

אם הייתי נכנס בכוונת

של חייל ישראלי מחודד

מה אם הייתי נער ערבי

אכול שנאה ואלוהים

מה אם לא הייתי לפני כמה שנים

איתך בחוף הים

והים איננו מלא

דור הולך ודור בא

ורק אנחנו לעולם עומדים

שומרים על האדמה

ירושה מיותמת

מלחמת אין-ברירה