על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

"למה אתה לובש שמלה?"

"כי בא לי!"

"אבל אתה בן!"

"אני לא בן."

"אז אתה בת?"

"לא, אני לא בת!"

"אז מה אתה בכלל?!"

 בתחנת האוטובוס העתיקה שבבת-ים יש שתיקה ששוררת באופן-כללי ובדרך-כלל. ככה, בשתיקה, שטות בתחנה דמויות ממחזה, לא מדברות ביניהן, שומרות על השתיקה שבאופן-כללי ובדרך-כלל. הן חולפות ממקום למקום, מחפשות מקום להיראות בו, להינכח. ובתחרות סמויה מתחרות הזקנה הזעופה עם הסלים הכבדים עם הכלה העצובה נטולת ההינומה, ובשתיקה האופיינית, בצעדים כבדים או בבכי, הן מנסות להיחקק בזיכרון, להיקבע כפסל שמאבן בתוכו רגע בת-ימי מהחיים.

 ורק דמות אחת מנסה להיעלם, להיבלע. היא עומדת בתחנה, כמו עמוד חשמל, מתערבבת עם הרחוב הסואן. וכשקו 22 מגיע, היא עולה עליו, נבלעת במושבים שבאוטובוס, נעלמת אל תוך המסע העירוני. ככה היא יושבת, מסתכלת איך עוברת מולה המציאות בחלון, ובשקט האוטובוסי נקרעים בתוכה חיים שלמים. וככל שהרחוב חולף על פניה, ככה היא יודעת שהיא בדרך למקום הנכון.

אף-פעם לא ידעתי לגמרי מי אני. תמיד הרגשתי שמשהו בי שונה, אבל לא ידעתי להגיד מה. תמיד רציתי להיות מישהו אחר, גוף אחר, אישיות אחרת. שאלתי את עצמי הרבה: 'איך קרה שאני דווקא אני?', אבל אף-פעם לא הייתי לי תשובה. אף-פעם לא הבנתי מה יכול להגדיר אותי בעולם. חיפשתי משהו להיאחז בו, ואז מצאתי אותם. קראתי להם 'האנשים', אבל ידעתי בדיוק מי הם. הם היו בדיוק כמוני. כל יום שישי היינו נוסעים יחד לתל-אביב, ובמרתפי התחנה המרכזית יכולנו להיות מי שאנחנו. השתכרנו, נצמדנו, התנשקנו. שם, בשירותים הציבוריים של מועדוני הגייז של העיר הגדולה, הרגשתי שסוף-סוף מבינים אותי. שאני סוף-סוף לא לבד. ואז, כשנגמר הלילה והאור שטף את הרחובות, שוב המציאות נשפה לי בעורף. הבדידות שבה ועטפה. נשארתי לבד.

 ברחוב הראשי של בת-ים הזמן עצר מלכת לפני שלושים שנה. חנויות פרחים, מספרות, פלאפליות ומותגים גנובים מתערבבים זה בזה כמו חלום מזרחי ישן. וכשהיא חלפה על פניהם, התפאורה הזו כמו הזכירה לה לאן היא הולכת. צעקות המוכרים המזיעים בדרך אל בניין הדירות ברחוב הרצל היו כמו שעון מעורר - היא לא שייכת לכאן. היא שייכת למקום אחר, רחוק יותר מכל מקום שאפשר לדמיין. מעבר למילים, מעבר לתחושות, שם היא תרגיש בבית. במקום שבו לא ימצא אותה איש, שם היא תרגיש שלמה.

 את מספר הבית שלה אף-פעם לא זכרה. במקום זה, כתובת גדולה של 'כהנא צדק' הזכירה לה את המקום שממנו הגיעה. אופניים חלודות בחדר המדרגות החליפו את העציצים בדרכה אל הקומה האחרונה. כשהגיעה אל הדלת המתקלפת שלה נעצרה פתאום ונזכרה שפעם הייתה לה אמא. איפה היא היום - היא לא ידעה לומר. היא רק נזכרה במנגינה עצובה שהייתה שרה לה בכל פעם שהייתה מקבלת מכה. ולצלילי המארש הנוסטלגי הזה, היא צעדה אל תוך הדירה שלה, נועלת בחוץ את השתיקה הבת-ימית וצוללת אל השתיקה שלה, הפרטית.

נטייה מינית מוגדרת כשילוב בין רצונו של האדם, התנהגותו, וזהותו, ולכן אין מבחנים חיצוניים מוחלטים לקביעת נטייתו המינית של אדם. אנשים עשויים להתנהג שלא בהתאם לנטייתם המינית, לתקופה קצרה או כתוצאה מסיטואציה חולפת, ואין בכך להעיד על נטייתם המינית. לדוגמה, בסביבות חד-מיניות נוצרים פעמים רבות קשרים אינטימיים בין שני אנשים בני אותו המין, שבסביבה פתוחה יעדיפו את בן המין הנגדי. ולעומת זאת בחברות שמרניות יעדיפו אנשים לחיות עם בן המין הנגדי גם אם הם נמשכים באופן בלעדי לבני מינם.

מתבגרים רבים חווים פנטזיות ומשיכה לשני המינים, והדבר אינו תלוי בנטייתם המינית ולא מאפשר להסיק לגבי היותם הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים או ביסקסואלים.

אנשים רבים המקיימים יחסי מין עם בני מינם מעדיפים לזהות עצמם כסטרייטים, או כביסקסואלים (עיינו בפיסקה העוסקת בשיעור ההומוסקסואליות באוכלוסייה). אנשים מזהים עצמם כבעלי נטייה מינית הומוסקסואלית עושים זאת ברוב המקרים רק לאחר שעברו תהליך אישי ארוך כפי שמתאר המודל של קאס לגיבוש זהות מינית הומוסקסואלית.

(מתוך: ויקיפדיה, האצניקלופדיה החופשית)

 כשסיימה להאכיל את הדגים שבאקווריום, היא פשטה את הבגדים ונעמדה מול המראה. שם נגלתה לה האמת המרה מכל - כל מה שהיא וכל מה שהיא לא. הנה, הכל חשוף, הכל שלם, ואין איש יוכל לערער שזו מי שהיא. גוף שנוא וחד-פעמי.

 "אולי במקום להילחם בזה כל הזמן, תלמד פשוט לקבל את עצמך כמו שאתה?" שב והדהד הקול הנצחי שבראש שלה. זה היה אבא שלה, בגיל 13, אחרי שברחה לשבוע מהבית. וזו הייתה החברה שלה בגיל 16, אחרי שאמרה לה שהיא פשוט לא מסוגלת להיות איתה יותר, שזה חזק ממנה. זה היה המפקד שלה, בגיל 20, אחרי שלא הסכימה להתקלח עם כל שאר החיילים. ויותר מכולם - זה היה האלוהים, ששב ואמר לה שהיא נבראה בצלמו, ששב ואמר לה שהיא תמיד תהיה אחת משלו, שהיא תמיד יכולה להיות כל מי שהיא רוצה להיות. שלעולם לא יפסיק לאהוב אותה, שתמיד יאמץ אותה אל חיקו.

 אבל היא ידעה שבהצגה הזו האלוהים סיים את תפקידו. היא כבר ממזמן דמות בהצגה אחרת, טרגדיה יוונית, הצגת יחיד, שבה היא עומדת לבד מול זרקור לבן אחד ואולם עמוס בנזירים, פוליטיקאים ורבנים. כולם יושבים וצופים בה, מחכים שתפצח במונולוג. אבל היא עומדת שם, רועדת, מסתכלת עליהם בפחד, לא מוצאת את המילים. זה מחזה ללא טקסט, ללא הוראות במה. היא בסך-הכל דמות שנקלעה לעולם שמעולם לא רצתה להיות חלק ממנו, מנסה לדחוק את הקץ עד שהמסך ירד והיא תאלץ למצוא את הדרך החוצה, אל המציאות, אל הרחוב הבת-ימי, אל השתיקה הבת-ימית הארורה, שם היא תוכל למצוא סוף-סוף נחמה.

במותי, ארצה שתדעו רק דבר אחד

מעולם לא היכרתם אותי

מעולם לא ידעתם באמת מי אני

אני יותר מכל מה שתוכלו אי-פעם לדעת

אני יותר מכל מה שאוכל אי-פעם לספר

סיפרו לי שבפריז

שם יש אנשים

שהם לא גברים ולא נשים

הם פשוט חיים

אבל כאן, בבת-ים

גבר לא יכול ללבוש שמלה

גבר חייב ללבוש מדים

צרים ולוחצים וחסרי כל פשרה

עמוסים בסיכות ותגים וחגורה הדוקה

חונקים

תראה, אני לא רוצה להתיימר להבין משהו בחיים שלך, ואני בטוח שאתה בן-אדם מאוד מורכב. אבל אי-אפשר שכל שטות תיראה לך כמו הבדל בין חיים למוות.

אבל גם אתה כזה.

הייתי.

אתה עדיין.

אבל פחות.

מה שאתה מבקש ממני, בעצם, זה לקחת את כל היומיום שלי, האהבות והמחשבות הכי גדולות שלי, את כל החיים שלי, ולהתייחס אליהם כאילו הם לא עניין גדול?

לא, אני פשוט מבקש שתבין שהחיים שלך זה לא רק אהבות ומחשבות, זה גם...

כיבוש וגזענות וקפיטליזם שמשחיר לי את הנפש. שמעתי את זה כבר.

לא, זה גם... לא יודע... אמונה.

עוד פעם אתה עם האמונה שלך.

זה באמת חשוב לי.

תשמע, אני לא מזלזל ולא כלום, אבל לפחות אל תשקר לעצמך. לא כל החיים שלך זה אמונות וערכים ובן-גוריון ורבין. אתה הרי יודע, כמוני, במה הכל מסתכם.

במה?

אתה מתבייש להגיד?

אתה מדבר על מין?

ואל תקפוץ לי עכשיו עם 'אני לא כזה', ו'אצלנו זה לא ככה'. אל תהפוך את העלאק ערכים שלך לחומה. זה שאתה אידיאליסט לא אומר שאתה לא יודע מה זאת חרמנות.

אני שונא את המילה הזאת.

ובכל-זאת, אתה מתכיר אתה יותר טוב מכולנו.

אוקיי, זה טבעי.

תודה.

אבל יש עוד דברים שהם טבעיים! כמו להיות טוב ולאהוב ו...

החיים זה לא רק אהבות, זוכר?

זו לא אותה אהבה.

מה זאת-אומרת?

כשאתה אומר אהבה אתה מדמיין מסיבה, נשיקות, זיונים... כרוניקה כזו. אני מדבר על אהבה לכל. על תשוקה לכל מה שקיים, על אהבת האנושות והאנושיות והקשר שאין לו תכלית...

אין אהבה כזו.

יש. אני הרגשתי אותה.

כל מה שהרגשת זו קנאה ואובססיה.

זה לא קשור לזה.

זה ועוד-איך קשור לזה. אז אצלי כרוניקה של אהבה זה נשיקות וזיונים, ואצלך זה קנאה ושגעונות. אז מה?

אני ידעתי להרגיש יותר מזה. אני עדיין יודע.

כל המרדף שלך אחרי מה שנכון הופך הכל ללא נכון. תראה איך אתה מפחד מהעתיד שלך! אתה כל-כך מפחד לטעות, שכל צעד שלך הוא רק חרטה על הצעד הקודם. פעם לא היית כזה.

פעם לא היכרת אותי. תבין, מה שאתה ראית היה... כמו קליפה. היום כבר אין לי קליפה. בגלל זה גם אין לי מרחק מהעולם. אז כן, אני נראה לך פחות משוחרר, פחות טבעי... אבל זה רק כי אין לי מה שיגן עליי. תנסה להבין - אף-פעם לא הייתי כל-כך עצמי.

והנה, בשנייה אחת גם אתה שכחת מהאמונות והערכים, וסיכמת את עצמך בדרמה הגדולה של החיים הקטנים שלך.

נכון, רק שעכשיו הדרמה כבר לא כל-כך גדולה, וגם החים כבר לא כאלה קטנים.

-

רק טיפשים כותבים שירים

רק טיפשים שאין להם רעיו גדול מספיק

לאיזה רומן סוחף שימכור מליונים

רק טיפשים שחושבים שהם מרגישים משהו

הייתי מעדיף לכתוב מחזה

עלה לי אפילו איזה רעיון מעורפל

על בניין דירות ואישה אלמנה

וזוג עשיר ועניים בחצר

וזונות ונקנקיות

ובית מלא בעוגות

שהכינה אחת שמחכה לאהוב המת

אח, איזה רעיון עלוב היית!

לרגע כיכבת על במות בכל רחבי העיר

והנה גם אתה נקבר בסוף בשיר

[יום ההולדת של אמנון. כולם משועשעים]

לבנה: ועכשיו, המתנות!

אמנון: אויש, לבנה, לא היית צריכה.

לבנה: אתה סתם אומר.

אמנון: נכון!

[כולם צוחקים]

לבנה: אז אמנון, אחרי כל-כך הרבה זמן שאנחנו יחד כבר באמת שכמעט נגמרים הרעיונות, אבל מצאתי משהו שאני בטוחה שתתלהב ממנו.

אמנון: אני אתלהב מכל דבר שתביאי לי.

לבנה: לא, אתה משהו! אז אני קניתי לך... [פותחת את העטיפה, מוציאה מגבת עצומה] טה-דה!

אמנון: [ספק מופתע ספק מאוכזב] מגבת!

לבנה: נכון!

אמנון: מגבת מאוד... גדולה.

לבנה: נכון! חשבתי שיהיה לך נחמד להתעטף בה.

אמנון: להתעטף?

לבנה: כן, להתעטף. מה הבעיה?

אמנון: לא יודע, ממתי אני מתעטף במגבות?

לבנה: אני יודעת, אחרי מקלחת...

אמנון: בשביל מה? אנחנו בתוך הבית, מתנגבים ומתלבשים.

לבנה: אז אפשר גם לקחת אותה לים...

אמנון: אי-אפשר לקחת דבר כזה לים, איפה נתלה את זה להתייבש?

לבנה: אל תקרא לזה 'זה', זו מגבת וזו מתנת יום-ההולדת שלך!

אמנון: כן, אבל למגבת יש גודל סטנדרטי, משהו שאפשר להשתמש בו...

לבנה: מה הבעיה עם המגבת הזו? אז מה אם היא קצת גדולה?

אמנון: היא גדולה מדי, מי בכלל מוכר כאלה מגבות?

לבנה: זה עיצוב טורקי!

אמנון: מה טורקי, מה? איפה הטורקים בדיוק תולים את זה?

לבנה: תולים! מה, זו בעיה לתלות? מי שרוצה, תולה!

אמנון: ומי אמר בכלל שאני רוצה? יש לנו המון מגבות בבית! אני אף-פעם לא אמרתי שאני רוצה מגבת!

לבנה: אתה לא רוצה מגבת? אין בעיה.

[שופכת עליו כוס מים]

אולי עכשיו תרצה.

[אמנון יוצא]

לא, אמנון, אני מתנצלת! אני... אמנון, נו...

[אמנון חוזר עם מגבת]

אמנון: [מתפרץ] זו מגבת סטנדרטית, מטומטמת! מטר עשרים על שבעים! כזו שבני-אדם יכולים להשתמש בה ולא טרולים!

[לבנה יוצאת]

לא, לבנה, נו... אני לא התכוונתי, לבנה...

[לבנה חוזרת עם מטר, מודדת את המגבות]

לבנה: זו חריגה של כמה סנטימטרים, חזיר! אולי תלמד לפרגן קצת, חתיכת חמור, לא כמו האמא הדגנרטית שלך שלימדה אותך לשנוא כל דבר שלא יצא מהרחם שלה!

[שתיקה מתוחה. קם איש שמן מהאורחים]

שמן: אני יכול לקחת את המגבת...

[מסך]