על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש

בית קפה בתחנת דלק

תמצית החיים הזוהרים של קריית גת

אתה מרגיש כמו מפורסם עם המכונית החדשה

והריי-באן האדומות שמסתירות לך את הנשמה

אתה בעצם לא יותר מערימה של תמונות

דף בפייסבוק שפיתח לעצמו זהות

השנינות המזויפת שלך היא לא יותר מכמה גלגלי שיניים

שתפסו את המקום של המוח בתוך הראש שלך

חיוך שזוהר בלילה

קריית גת במערומיה

והריח של הפלסטיק החדש

שוטף אותך איתו אל חלון הראווה הקרוב

בית קברות לחלומות

אבל אין לך מה לדאוג

אף-אחד לא יודע שכשהחושך מגיע ואתה לבד בחדר

אתה שונא את עצמך במראה

לא מבין איך הפכת למי שאתה

תופס חזק את החלקים בגוף

שהיית רוצה פשוט לתלוש מעליך

משאיר על עצמך סימנים של אצבעות

שאף-אחד לא יכול לראות מבעד לקולקציה החדשה של קסטרו

"למה אתה לובש שמלה?"

"כי בא לי!"

"אבל אתה בן!"

"אני לא בן."

"אז אתה בת?"

"לא, אני לא בת!"

"אז מה אתה בכלל?!"

 בתחנת האוטובוס העתיקה שבבת-ים יש שתיקה ששוררת באופן-כללי ובדרך-כלל. ככה, בשתיקה, שטות בתחנה דמויות ממחזה, לא מדברות ביניהן, שומרות על השתיקה שבאופן-כללי ובדרך-כלל. הן חולפות ממקום למקום, מחפשות מקום להיראות בו, להינכח. ובתחרות סמויה מתחרות הזקנה הזעופה עם הסלים הכבדים עם הכלה העצובה נטולת ההינומה, ובשתיקה האופיינית, בצעדים כבדים או בבכי, הן מנסות להיחקק בזיכרון, להיקבע כפסל שמאבן בתוכו רגע בת-ימי מהחיים.

 ורק דמות אחת מנסה להיעלם, להיבלע. היא עומדת בתחנה, כמו עמוד חשמל, מתערבבת עם הרחוב הסואן. וכשקו 22 מגיע, היא עולה עליו, נבלעת במושבים שבאוטובוס, נעלמת אל תוך המסע העירוני. ככה היא יושבת, מסתכלת איך עוברת מולה המציאות בחלון, ובשקט האוטובוסי נקרעים בתוכה חיים שלמים. וככל שהרחוב חולף על פניה, ככה היא יודעת שהיא בדרך למקום הנכון.

אף-פעם לא ידעתי לגמרי מי אני. תמיד הרגשתי שמשהו בי שונה, אבל לא ידעתי להגיד מה. תמיד רציתי להיות מישהו אחר, גוף אחר, אישיות אחרת. שאלתי את עצמי הרבה: 'איך קרה שאני דווקא אני?', אבל אף-פעם לא הייתי לי תשובה. אף-פעם לא הבנתי מה יכול להגדיר אותי בעולם. חיפשתי משהו להיאחז בו, ואז מצאתי אותם. קראתי להם 'האנשים', אבל ידעתי בדיוק מי הם. הם היו בדיוק כמוני. כל יום שישי היינו נוסעים יחד לתל-אביב, ובמרתפי התחנה המרכזית יכולנו להיות מי שאנחנו. השתכרנו, נצמדנו, התנשקנו. שם, בשירותים הציבוריים של מועדוני הגייז של העיר הגדולה, הרגשתי שסוף-סוף מבינים אותי. שאני סוף-סוף לא לבד. ואז, כשנגמר הלילה והאור שטף את הרחובות, שוב המציאות נשפה לי בעורף. הבדידות שבה ועטפה. נשארתי לבד.

 ברחוב הראשי של בת-ים הזמן עצר מלכת לפני שלושים שנה. חנויות פרחים, מספרות, פלאפליות ומותגים גנובים מתערבבים זה בזה כמו חלום מזרחי ישן. וכשהיא חלפה על פניהם, התפאורה הזו כמו הזכירה לה לאן היא הולכת. צעקות המוכרים המזיעים בדרך אל בניין הדירות ברחוב הרצל היו כמו שעון מעורר - היא לא שייכת לכאן. היא שייכת למקום אחר, רחוק יותר מכל מקום שאפשר לדמיין. מעבר למילים, מעבר לתחושות, שם היא תרגיש בבית. במקום שבו לא ימצא אותה איש, שם היא תרגיש שלמה.

 את מספר הבית שלה אף-פעם לא זכרה. במקום זה, כתובת גדולה של 'כהנא צדק' הזכירה לה את המקום שממנו הגיעה. אופניים חלודות בחדר המדרגות החליפו את העציצים בדרכה אל הקומה האחרונה. כשהגיעה אל הדלת המתקלפת שלה נעצרה פתאום ונזכרה שפעם הייתה לה אמא. איפה היא היום - היא לא ידעה לומר. היא רק נזכרה במנגינה עצובה שהייתה שרה לה בכל פעם שהייתה מקבלת מכה. ולצלילי המארש הנוסטלגי הזה, היא צעדה אל תוך הדירה שלה, נועלת בחוץ את השתיקה הבת-ימית וצוללת אל השתיקה שלה, הפרטית.

נטייה מינית מוגדרת כשילוב בין רצונו של האדם, התנהגותו, וזהותו, ולכן אין מבחנים חיצוניים מוחלטים לקביעת נטייתו המינית של אדם. אנשים עשויים להתנהג שלא בהתאם לנטייתם המינית, לתקופה קצרה או כתוצאה מסיטואציה חולפת, ואין בכך להעיד על נטייתם המינית. לדוגמה, בסביבות חד-מיניות נוצרים פעמים רבות קשרים אינטימיים בין שני אנשים בני אותו המין, שבסביבה פתוחה יעדיפו את בן המין הנגדי. ולעומת זאת בחברות שמרניות יעדיפו אנשים לחיות עם בן המין הנגדי גם אם הם נמשכים באופן בלעדי לבני מינם.

מתבגרים רבים חווים פנטזיות ומשיכה לשני המינים, והדבר אינו תלוי בנטייתם המינית ולא מאפשר להסיק לגבי היותם הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים או ביסקסואלים.

אנשים רבים המקיימים יחסי מין עם בני מינם מעדיפים לזהות עצמם כסטרייטים, או כביסקסואלים (עיינו בפיסקה העוסקת בשיעור ההומוסקסואליות באוכלוסייה). אנשים מזהים עצמם כבעלי נטייה מינית הומוסקסואלית עושים זאת ברוב המקרים רק לאחר שעברו תהליך אישי ארוך כפי שמתאר המודל של קאס לגיבוש זהות מינית הומוסקסואלית.

(מתוך: ויקיפדיה, האצניקלופדיה החופשית)

 כשסיימה להאכיל את הדגים שבאקווריום, היא פשטה את הבגדים ונעמדה מול המראה. שם נגלתה לה האמת המרה מכל - כל מה שהיא וכל מה שהיא לא. הנה, הכל חשוף, הכל שלם, ואין איש יוכל לערער שזו מי שהיא. גוף שנוא וחד-פעמי.

 "אולי במקום להילחם בזה כל הזמן, תלמד פשוט לקבל את עצמך כמו שאתה?" שב והדהד הקול הנצחי שבראש שלה. זה היה אבא שלה, בגיל 13, אחרי שברחה לשבוע מהבית. וזו הייתה החברה שלה בגיל 16, אחרי שאמרה לה שהיא פשוט לא מסוגלת להיות איתה יותר, שזה חזק ממנה. זה היה המפקד שלה, בגיל 20, אחרי שלא הסכימה להתקלח עם כל שאר החיילים. ויותר מכולם - זה היה האלוהים, ששב ואמר לה שהיא נבראה בצלמו, ששב ואמר לה שהיא תמיד תהיה אחת משלו, שהיא תמיד יכולה להיות כל מי שהיא רוצה להיות. שלעולם לא יפסיק לאהוב אותה, שתמיד יאמץ אותה אל חיקו.

 אבל היא ידעה שבהצגה הזו האלוהים סיים את תפקידו. היא כבר ממזמן דמות בהצגה אחרת, טרגדיה יוונית, הצגת יחיד, שבה היא עומדת לבד מול זרקור לבן אחד ואולם עמוס בנזירים, פוליטיקאים ורבנים. כולם יושבים וצופים בה, מחכים שתפצח במונולוג. אבל היא עומדת שם, רועדת, מסתכלת עליהם בפחד, לא מוצאת את המילים. זה מחזה ללא טקסט, ללא הוראות במה. היא בסך-הכל דמות שנקלעה לעולם שמעולם לא רצתה להיות חלק ממנו, מנסה לדחוק את הקץ עד שהמסך ירד והיא תאלץ למצוא את הדרך החוצה, אל המציאות, אל הרחוב הבת-ימי, אל השתיקה הבת-ימית הארורה, שם היא תוכל למצוא סוף-סוף נחמה.

במותי, ארצה שתדעו רק דבר אחד

מעולם לא היכרתם אותי

מעולם לא ידעתם באמת מי אני

אני יותר מכל מה שתוכלו אי-פעם לדעת

אני יותר מכל מה שאוכל אי-פעם לספר

סיפרו לי שבפריז

שם יש אנשים

שהם לא גברים ולא נשים

הם פשוט חיים

אבל כאן, בבת-ים

גבר לא יכול ללבוש שמלה

גבר חייב ללבוש מדים

צרים ולוחצים וחסרי כל פשרה

עמוסים בסיכות ותגים וחגורה הדוקה

חונקים

בראשית הייתה האמת הפשוטה שיום אחד החיים יגיעו לקיצם. מרגע זה ואילך נברא עולם, שחוץ מסופו ההולך ומתקרב, לא היה בו דבר. הוא היה תלוש ומשונה, מעין הזיה מתמשכת של חולה נפש בלילה בהיר של קיץ. שיגעון זמני של כמה מאות מליוני שנים, שבהם חגים הכוכבים סביב צירם וזה סביב זה במעין מחול משונה של הלילה.

ולשם הגיע גם הוא, מטופח ומצוחצח. היה זה רגע קטן אחד, שבו החליק מבין רגלי אימו אל תוך העולם, רגע שלא נכתב מעולם. הוא חי, בנקודה מסוימת בזמן ובמקום, והיה חלק מהזרם ששטף את הכל. הוא קנה את הבגדים שלהם, הוא הגשים את החלומות שלהם, שכר את השגרה שלהם ורדף אחרי החוויות שלהם, הוא ראה אותם בכל מקום - על שלטים ברחוב ועל מסכים בבית, והם הבטיחו לו שהאושר נמצא ממש מעבר לפינה, והוא האמין. הוא שכב עם הנשים שלהם, הביא את הילדים שלהם לעולם, שהלכו וקנו והגשימו ושכרו את כל מה שהוריש להם. הוא חי חיים של אחרים.

הוא חי את החיים שהם רצו שהוא יחיה, הוא חיפש את האושר כמו בקבוק של קוקה קולה על מדף בסופר, והאמין שרק עוד קצת, וכל העולם יהיה בכף ידו. כל מה שצריך זה להאמין בעצמך.

והיה לו את הכל, והכל היה חסר לו. הרי הוא התקדם על-פי התוכנית, שלב אחרי שלב, בלי להתבלבל לרגע. ובוקר אחד הוא הסתכל מהחלון, וראה איך חלפו חיים. איך המכונית הנוצצת שמחוץ לדלת התחילה להתקלף ולחשוף פח חלוד. הוא התבונן סביבו, על כל הדברים שהרוויח, וראה איך הם קורסים אחד אחד אל תוך בור גדול באדמה. נעלמים. הוא נשאר ריק.

אז הוא התיישב לכתוב. הוא כתב על איך שחי, על שהיה קיים. הרי בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שלא היה איש כמותו מעולם. אבל הוא היה, הוא מילא את הבית במכשירים חשמליים שיתפסו מקום בעולם - אנדרטה לחיים שהיו וחלפו. אבל אלה לא היו החיים שלו. אלה היו החיים שהם רצו שיהיו לו, זו הייתה פרסומת זולה לחיים הנכונים.

ותמיד הוא היה בדרך. הכיוון תמיד היה נכון - הוא אף-פעם לא סטה מהשביל שהם סללו לו. תמיד היה בדרך. והם לא ידעו אפילו שהוא היה כזה. הדברים שכתב לא הגיעו אליהם. הם היו עסוקים בלספור אותו, בלהעביר אותו ממקום למקום, מתחנה לתחנה, מאדון לאדון. הוא נכנס לרשימה האינסופית של האנשים הקטנים שחיו את החיים שמכרו להם. והם צחקו וצחקו עד שלא נשאר להם יותר אוויר בשביל לצחוק.

ובדברי הימים ייכתב, שבעולם הזה הייתה לא יותר מאמת אחת - שהחיים יגיעו לקיצם. וכל מה שניסינו לשקר לעצמנו בדרך, היה לא יותר מצירוף מקרים טרגי של אנשים שהאמינו שהנה האושר עוד שנייה מתפרץ על העולם כמו לבה רותחת. והכוכבים המשיכו לנוע סביב צירם, ויהי בוקר ויהי ערב, והכל נגמר.